הפנינה התרבותית של רחובות, קולנוע 'חן', תסגור את שעריה באופן סופי בשבועות הקרובים, אחרי כ־70 שנות פעילות וזיכרונות. בית הקולנוע הקטן נמצא בהפסדים ובתחרות שבה לא ניתן לנצח מול ה־VOD, היוטיוב, מתחמי הקולנוע ודור שפחות ופחות יוצא לראות סרטים בחוץ. מנהלי המקום בעשר השנים האחרונות מספרים על ניהול המקום הכי איכותי בעיר, ועל האכזבה שבסגירתו.
"פוטנציאל להיות סינמטק מקומי". ענת ורמי אוהד בקולנוע חן | צילום: אבי מועלם"פוטנציאל להיות סינמטק מקומי". ענת ורמי אוהד בקולנוע חן | צילום: אבי מועלם
"פוטנציאל להיות סינמטק מקומי". ענת ורמי אוהד בקולנוע חן | צילום: אבי מועלם
("פוטנציאל להיות סינמטק מקומי". ענת ורמי אוהד בקולנוע חן | צילום: אבי מועלם)
בתחילת רחוב ש. בן ציון ממוקם קולנוע 'חן' כבר כשבעה עשורים. הקולנוע, שראשיתו בשנות ה־40 של המאה הקודמת, הוקם על ידי 'חברת בתי קולנוע רחובות', שרכשה את המגרש ששימש עד אותה עת כנגרייה של קיבוץ גבעת ברנר.
החברה הורכבה מארבע חברות שונות: 'קולנוע חן', קולנוע 'הדר', 'קולנוע בית הפועלים' ו'קולנוע בית העם'.
בעיר הקטנה שהיתה אז רחובות היו חמישה בתי קולנוע (אחד היה בקריית משה). קולנוע חן היה תחילה נטול גג, לכן גם נקרא 'חן קיצי', כיוון שניתן היה להפעיל אותו רק בעונת הקיץ. בשנות ה־50 נבנה הגג, וכך התאפשר להקרין סרטים כל השנה.
בראשית שנות ה־90 חולק אולם הקולנוע הגדול לארבעה אולמות, וכך הוא פועל עד היום. בית הקולנוע מקרין סרטים איכותיים מכל העולם, וגם היו מתקיימים בו בעבר שיעורים של האוניברסיטה הפתוחה ובתי הספר בעיר שולחים אליו תלמידים במסגרת לימודי הקולנוע עד היום.
"לא מרוויח"
ענת ורמי אוהד מנהלים את בית הקולנוע בעשור האחרון. הם באים מעולם הניהול, ובתקופה שבה הגיעו למקום, ניהול בית הקולנוע המצליח התאים להם.
הם מספרים שביום שישי עבדו בבית הקולנוע שלוש קופאיות, שאנשים היו מתקשרים מראש לשמור מקומות ממש בפתיחת הקופות, וגם בימי שישי בבוקר הקופות היו פתוחות כדי למכור כרטיסים לשעות הערב.
"סרט עלה בימי חמישי, ובימי רביעי היו מתקשרים בהיסטריה לשמור כרטיסים לשישי ושבת", מספרת ענת.
רמי מוסיף, שהמקרינים היו מקרינים מקצועיים שלמדו את המקצוע במשך חודשים, וידעו לעבוד עם פילם, ובימיו היפים של בית הקולנוע בית הקפה הצמוד היה הומה אדם, ובערב היו מתקבצים אנשים ברחבת הכניסה ומסתכלים על הפוסטרים הגדולים המציגים את הסרטים שבנמצא.
חיים את הקולנוע. ענת ורמי אוהד | צילום: אבי מועלםחיים את הקולנוע. ענת ורמי אוהד | צילום: אבי מועלם
חיים את הקולנוע. ענת ורמי אוהד | צילום: אבי מועלם
(חיים את הקולנוע. ענת ורמי אוהד | צילום: אבי מועלם)
לפני שבוע הסתבר כאמור כי בית הקולנוע עומד לסגור את שעריו אחרי שנות פעילות רבות, ועד מהרה השמועה התפשטה בכל קבוצות הפייסבוק בעיר.
"זה הודלף יותר מהר ממה שמישהו תכנן", אומר רמי. "בתכל'ס, במקום לא הושקע כסף. עברנו מפילם לדיגיטלי אבל עולם הקולנוע נעלם עם העולם הדיגיטלי. הגיעו ה־VOD, הנטפליקס ומתחמי הקולנוע הגדולים, וישר הרגשנו את זה כאן".
"מבחינת נוכחות אנחנו חיים את הקולנוע", אומרת ענת. "אנחנו פה, אלינו מתקשרים כשהאזעקה פועלת ב־2:00 בלילה, או שלא הגיע סרט, אם מישהו נפל במדרגות". לדבריה, כשהוקמו מתחמי הקולנוע הגדולים והחדשים, יחד עם עולם האפשרויות במסכים בבית, הקהל התמעט.
"הכל הפך לדיגיטלי, גם הפוסטרים. אין כמעט פוסטרים מודפסים עם נייר, אז אני צריכה לשים נייר לבן עם כיתוב, כי אין לנו מסכים לפוסטרים, ויש את הקהל הקבוע שמגיע, סוג מסוים של אנשים, סטודנטים וזרים ממכון ויצמן ומבוגרים, ויש גם את הקהל הצעיר. קולנוע זה תרבות".
אם יש קהל שאוהב את הקולנוע, למה לא להשקיע בו?
"ייאמר לזכות בעלי המקום שהחזיקו אותו כשהוא לא מרוויח המון שנים. מה שנעשה כאן הוא מעט מאוד", אומר רמי ומסביר שהקולנוע לא מצדיק את החזקתו.
"יש ימים כאן שיש סופה בחוץ ואני מחזיקה חמישה אנשי צוות ויש פחות קהל מצוות, אבל כשמישהו קונה כרטיס אני צריכה להקרין", אומרת ענת. "אבל הנכס צריך להיות מניב והוא לא".
יש צביטה בלב?
זו לא היתה נסיעה שקטה. המקום פתוח 355 ימים בשנה, וענת, זה לא שיש לה סגן, לנהל עסק כזה על בסיס יום יומי זה לא פשוט ויש צביטה בלב, על עצם הקיום שלו", אומר רמי.
"מפעל תרבותי"
קולנוע חן נמצא בבעלות חברה פרטית, לכן הוא לא מתוקצב או ממומן בדרך עירונית כלשהי. מלבד הנוסטלגיה התרבותית, ההצדקה הקיומית שלו על פיסת נדל"ן היוקרתית בלב העיר הולכת ומתמעטת, ונראה שאם לא יתעורר מישהו שממש ירצה בהמשך קיום המקום, הוא אכן יסגור את שעריו בקרוב.
אנת ורמי. "יש צביטה בלב" | צילום: אבי מועלםאנת ורמי. "יש צביטה בלב" | צילום: אבי מועלם
אנת ורמי. "יש צביטה בלב" | צילום: אבי מועלם
(אנת ורמי. "יש צביטה בלב" | צילום: אבי מועלם)
ייעוד הקרקע על פי התב"ע (תוכנית בניין עיר) הוא ציבורי, ולכן לא ניתן לבנות בה מבנה למגורים, אך אולי אם המקום יהפוך למפגע לאחר סגירתו, הדבר יקדם את הפיכתו לקרקע למגורים.
"זה הדבר האחרון שאנחנו רוצים לראות פה", אומרת מיכל, תושבת הרחוב. "כמי שאוהבת את המקום ואת האווירה, קשה לי להבין איך העיר הזו לא מתעוררת ומונעת את המהלך. אפשר לעשות כל כך הרבה לפני שסוגרים מפעל תרבותי ומקום כל כך נוסטלגי בעיר".
בפייסבוק אף נפתחה מחאה בנושא ואנשים התבקשו להתגייס למציאת פתרונות כדי למנוע את סגירתו. "יש לו מקום בעיר הזו, יש לו פוטנציאל להיות סינמטק מקומי, כמה כאלה כבר יש?", נכתב באחת הקבוצות.