במחנה הפליטים אונר"א, בימים שלאחר מלחמת העולם השנייה, הכיר יוסי ביור (87) את מי שהפך לחברו הטוב, יואל פלדמן ז"ל. שנים רבות לאחר מכן הצטרף בזכותו לעמותת על"ה (העמותה למען המבוגר ברחובות). לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה, הוא נזכר בדרך שהובילה אותו לכאן.
הוא נולד ב- 1931 בבודפשט כילד יחיד להוריו. "בתור ילד הייתי משחק עם ילדי השכונה יהודים ולא יהודים. יהודים הגיעו לדרגות גבוהות בעמדות מפתח כמו שופטים, גנרלים, עמדו בראש בתי חרושת של תעשייה כבדה, כך שאף פעם לא הרגשתי רדיפה כלפי יהודים".
עם פרוץ מלחמת העולם השניה החלו להופיע חוקים מגבילים ליהודים, אך עבור יהודי הונגריה החיים עדיין היו שלווים יחסית. אביו גויס לעבוד במחנה עבודה סגור ואימו שנולדה באוסטריה, לימדה גרמנית.
במרץ 1944, עם פלישת הגרמנים להונגריה, הדברים השתנו. ראשית גורשו הילדים מבית הספר, "דבר שבהתחלה מאוד שימח אותנו כילדים שקיבלו חופש", מספר ביור. באוקטובר גורשה המשפחה לבית שיועד ליהודים עם משפחת יהודית נוספת.
מאחר וחל איסור מוחלט על החזקת רדיו או טלפון, הם לא ידעו דבר על מחנות הריכוז וההשמדה. "היינו הולכים עם טלאי צהוב, דבר שנתן אפשרות שיכו אותך או יהרגו אותך. גם שעות היציאה הוגבלו מהבית, והיינו מתקיימים מתלושי מזון. אנשים מתו ברחובות מרעב. התנאים היו קשים ביותר. באותה עת היו לוקחים קבוצות אנשים לנהר הדנובה, אמנם שמענו יריות אבל לא היה לנו מושג שהורגים שם את כולם". הוא מספר.
ב-9 לנובמבר רוכזו כל הנשים עד גיל 40, ונאמר להן להגיע עם ציוד לשלושה ימי עבודה. אמו של ביור נענתה לקריאה והתייצבה. "היא הספיקה לשלוח לנו גלויה שבה סיפרה לנו שהיא עומדת לחצות את הגבול. לצערי, אימי לא שרדה ומתה במחנה ההשמדה ברגן בלזן, שלושה ימים לפני שחרורו".
עד היום הוא כואב את ההונאה שנעשתה על אמו. "רימו אותנו כשאמרו לנו שלוקחים אותן לעבודה. אף אחד לא הזהיר אותנו. היה לנו כסף, אימי ידעה גרמנית היטב, ויכלה להסתתר אילו הייתה יודעת מה היו הכוונות האמיתיות של הנאצים".
כך, בגיל 13, הוא נותר לבד. אשתו הנוצרייה של אב הבית בבניין מגוריהם סיכנה את חייה והסתירה אותו. אך זמן קצת לאחר מכן כאשר עלה הסיכון בחר לעבור למעון ילדים בגטו עם דודתו.
ב-18 לינואר 1945 הגיעו הרוסים ושחררו את הגטו רגע לפני שחוסל. "לאחר השחרור מצאתי את אבי, סבי וסבתי וחזרנו לביתנו הישן. אנשים החלו לחזור מהמחנות, ומדי יום הייתי מחכה לאימי בתחנת הרכבת שתשוב עד שנודע לנו שהיא מתה מהקור ומהרעב".
בסוף המלחמה הצטרף לשומר הצעיר ובסוף דצמבר 1945 עבר את הגבול לאוסטריה עם קבוצה של 150 ילדים. משם הגיע לגרמניה ושהה שנתיים במחנה אונר"א. "השהייה שם הייתה אחת התקופות היפות בחיי. שם הכרתי את חברי יואל פלדמן".
מהמחנה הגיע למרסיי ועלה על אוניית המעפילים 'אקסודוס' שהייתה מיועדת ל-450 איש, אבל הכילה 4554 בני אדם שחלמו להגיע לארץ ישראל. האנגלים ששלטו באותם ימים סירבו להתיר להם לרדת מהאונייה, והחזירו את הספינה לאחור. מה שעורר תהודה רבה בעולם, והיווה גורם משמעותי בהצבעת האו"ם על הקמת המדינה היהודית, "ואני שמח שהייתי על הספינה הזאת ושהיה לי חלק בכך".
באפריל 1948 הגיע ביור לישראל. "הגעתי לרחובות בשנת 52', ומאז ועד היום אני כאן", הוא אומר בחיוך. "בשנת 55' הכרתי את רעייתי, לה אני נשוי 64 שנים. נולדו לנו שני ילדים, בן ובת, והיום יש לנו חמישה נכדים ושני נינים. זה הניצחון שלנו".