יפה יפרח היא אחת מחמש נהגות אוטובוס 'אגד' ברחובות. על העבודה הזו היא חלמה מאז היתה ילדה. כעת, 22 שנה אחרי שהתיישבה בפעם הראשונה מאחורי ההגה, היא מספרת על ההתנהגות בכביש שהשתנתה עם השנים, על האנשים שהפכו סבלנים פחות, ועל הימים שבהם היתה עולה כל יום על קו אחר, בלי 'וייז' או ג'י.פי.אס ויוצאת לדרכים, לפעמים כשהיא מלווה בבנה התינוק.
יפרח (55), תושבת גדרה, אחראית על קו קבוע באיזור גדרה ורחובות ב'אגד'. מאז שהיתה ילדה המקצוע קסם לה, והיא נהגה לצלצל בפעמון העצירה סתם כך לשם השעשוע. "הייתי חברה שלהם והמקצוע עניין אותי", היא מספרת.
"מגיל צעיר הייתי עצמאית וקיבלתי החלטות לבד. עבדתי עשר שנים בחברת 'הפח', שייצרה לולים, שם הייתי נהגת בוס ואהבתי את העבודה. כשבעל הבית נפטר הבנתי שזו ההזדמנות שלי לעשות את מה שחלמתי עליו תמיד ועזבתי את הכל כדי ללמוד להיות נהגת אוטובוס".
באותם ימים העבודה באגד היתה שונה מאשר היום, ונהגים היו עובדים שעות ארוכות בקווים שונים בכל יום, אבל את יפרח דבר לא הרתיע. "עשו לי פרצופים כשאמרתי שאני רוצה להיות נהגת אוטובוס", היא נזכרת, "אמרו: 'מה יש לאישה לרצות להיות נהגת?', אבל אני הוכחתי שזה בסדר גמור והלכתי עם זה עד הסוף".
יפרח מספרת, שבאותם ימים עברה תהליך גירושים, ובמקביל עבדה שעות ארוכות באוטובוס. "הייתי גרושה והיה לי ילד קטן, ונעזרתי בבייביסיטר ומטפלות, והיו ימים שהייתי מביאה אותו עם סל־קל והוא היה נוסע איתי באוטובוס. היו אומרים לך: 'קחי אוטובוס וסעי, לאט ובזהירות'", היא צוחקת. "הייתי חדשה, על אוטובוס אקורדיון, ונסעתי בכל הארץ. לאט־לאט היכרתי ‑ תל אביב, כפר סבא, רמלה. שאלתי נוסעים את הדרך ולמדתי, זה היה לפני עידן הטלפונים והג'י.פי.אס".
ההתנהגות של הנהגים בכביש היום שונה מפעם?
"מאוד. היום אני מדליקה וינקר וכולם מתפרצים וצופרים, בכוונה לא נותנים לעבור, ואתם צריכים לזכור, אנחנו מסיעים את הילדים לבתי הספר, את החיילים, את המבוגרים, יש לנו 50 אנשים באוטובוס ויש אנשים שלוקח להם זמן לרדת, טיפה סבלנות, אפשר לפרגן ולחכות ולתת לאנשים את האפשרות לרדת בבטחה מהאוטובוס".
כאישה, יש לך חששות גדולים יותר להיות מאחורי ההגה, למשל בתקופת הפיגועים או כשנכנסים לעימות עם נוסעים?
"בתקופת הפיגועים קמתי והלכתי לעבוד בלי לחשוב. יש לי ביטחון גדול. אני לא לבד באוטובוס, יש לי משמר הגבול ויש חיילים, זה שונה מאוד מלנסוע ברכב פרטי.
"לגבי הקונפליקטים, פעם הייתי נכנסת יותר לקונפליקטים, והיום למדתי לקחת את הדברים בהומור. שואלים למה איחרתי? כי יש מכוניות זבל ופקקים ותאונה וחפץ חשוד. ומה אני עונה? שישבתי בבית קפה אבל עכשיו אני כאן, והכל בחיוך. על הכיסא הזה צריך לשבת עם עור של פיל".
