לפני כשבועיים נכנסה ד"ר ווביט וורקו-מנגסטו בת ה־41 מנס ציונה לחדר המרצים באחת מהמכללות שאליהן הוזמנה כמרצה אורחת. "זו הייתה הפסקה, וברגע שנכנסתי הופנו לעברי המבטים החשדניים המוכרים לי, שאומרים, 'מה יש לאישה כמוה לחפש כאן? היא בטח התבלבלה'. ניגשתי לפינת הקפה ומישהי אמרה לי, 'את יודעת, כאן זה חדר המרצים'. חייכתי ואמרתי לה, 'אני יודעת'. היא לא היססה ושאלה, 'אז למה את נכנסת לכאן?'. כשהשבתי לה שאני מרצה היא השפילה מבט. לא היה לי ספק שהיא הניחה שאני עובדת ניקיון של המקום, או במקרה הפחות חמור, סטודנטית חוצפנית שבאה להכין קפה".
עוד בשפלה: ההורים נחרדו לגלות: בן 19 הציע לבתם בת ה-13 נישואים
נעלבת? "לא, לצערי אני רגילה, אני חווה את זה כמעט על בסיס יומי. אם אתה אתיופי, אתה מראש מתויג בדרגה נמוכה. אם אתה נער אתיופי, סביר שאתה עבריין. אם את אישה אתיופית, את כנראה עובדת ניקיון. למדתי להתעלם מזה, אבל כמובן שזה מפריע ומעצבן. זה גורם לי להבין, שלא רק שדברים לא השתנו, הם אף החמירו עם השנים. זה בדיוק הדבר שעליו אני נלחמת".
קהילה שקטה ומופנמת את ווביט אני פוגשת במתנ"ס טבג'ה ברמלה, השייך לחברה הארצית למתנ"סים, לרגל המיזם 'סיפורי עולים' שבו היא שותפה. הפרויקט הייחודי נולד על ידי נדין כהן וג'ני וייס. "לפני כ־12 שנה העברתי קורס מחשבים ליוצאי אתיופיה, במהלכו ביקשתי מהם שיכתבו את הסיפורים האישיים שלהם", מספרת כהן, "נוכחתי לדעת שיש אוצר שלם שאף אחד לא מכיר ולא מדבר עליו. בשנה שעברה, אחרי ההפגנות, הרגשתי שאני צריכה לעשות עם זה משהו".
כהן גייסה לחשיבה משותפת את וייס, שהחליטה להרים את המיזם בפריסה ארצית. כפיילוט ראשוני פנו למנהל המתנ"ס ברמלה, משה שטה, שחיבק את הרעיון בשתי ידיו.
"הרעיון היה ליצור קבוצה שתרכוש מיומנות של עבודה בכלים דיגיטליים, ותוך כדי הכשרה תינתן לה ההזדמנות לתעד את סיפור העלייה והקליטה האישי של כל אחד ממשתתפיה", מסבירה כהן, "הסיפור שאנחנו, כחברה ישראלית, מכירים, הוא לא באמת עמוק, הוא סיפור שסופר על פני השטח. הרעיון היה להרוויח מהפרויקט שני מימדים: האחד, לשחרר את הסיפורים שנשמרו בבטן, לגלות כוחות מחודשים ולחשוף את הדור השני למה שעבר דור ההורים, והשני, להציג לאזרחי המדינה את הסיפורים כחלק מההיסטוריה של העם היהודי".
לשטה, שפעיל מזה שנים למען מורשת יוצאי אתיופיה, נראה אך טבעי להרים את הכפפה ולהיות הראשון שמקצה מקום לטובת בני הקהילה המעוניינים בתהליך. "מדובר בקהילה צנועה, שקטה ומופנמת, שלא מתהדרת בהישגיה", הוא אומר. "בעשור האחרון חל שינוי ורצון לחזור לשורשים מתוך רצון לומר, יש כאן סיפור בעל עוצמה, שהחברה הישראלית לא מכירה. מבחינתי זה המיזם החשוב ביותר שנעשה כאן מאז שנכנסתי לתפקידי לפני שלוש שנים".
שמונה נשים, בנות העדה האתיופית, הצטרפו לתהליך של דינמיקה קבוצתית והחלו לתעד את סיפוריהן מהזווית האישית. "הסיפורים אוגדו לקובץ", אומרת כהן, "והחלום האמיתי שלנו הוא לעשות את זה ברמה הארצית. כרגע הכל נעשה בהתנדבות וכדי להרים פרויקט כזה ברמה הארצית, צריך מימון וסיוע כלכלי. אנחנו מאמינים שזה יקרה, וככל שיותר מבני העדה ייחשפו לערך המוסף של הרעיון, התהודה תהיה גדולה יותר".
המסע במדבר ווביט, בעלת דוקטורט בחינוך, העובדת באגף שח"ר של משרד החינוך, פעילה במיזמי חינוך שונים ומתמקדת בנוער בסיכון. היא למעשה הייתה ממובילות הפרויקט ושימשה כיועצת הפיתוח שלו, תוך שימת דגש על העצמה נשית וזהות אתנית. למרות שאת סיפורה האישי לא תיעדה, גרם לה המיזם לצלול פנימה אל עצמה, אל הזיכרונות, הקשיים וההישגים.
ווביט היא הבת הצעירה למשפחה בת תשע נפשות, שגדלה בכפר סמוך למחוז גונדר. "כשהייתי בת שנתיים אבי נפטר", היא מספרת, "גדלנו בתנאים שונים מאוד מאלו שילדים בארץ יכולים לדמיין. חיים צנועים, שהיה בהם מעט חומר והרבה טוב. אני זוכרת שדות, חופש וטבע. אמא גידלה אותנו לבדה ומעולם לא הרגשנו קושי ולא דרשנו את מה שאי אפשר לדרוש. אמא, שהשכלה הייתה בעיניה חשובה מכל, החליטה שאני חייבת ללמוד ושלחה אותי לכפר מרוחק מהבית, לחיות אצל הדודים. פעם בשלושה שבועות הייתי מגיעה הביתה ברגל, הליכה של שעות, רק כדי לראות את המשפחה. השיח על העלייה לירושלים היה תמידי ונוכח בבית. החלום היה להגיע לעיר הקודש, למקום שבו הכל טוב. הייתי ילדה קטנה, לא ממש הבנתי מה זה אומר".
כשהייתה בת עשר ארזה משפחתה את מיטלטליה ובאישון לילה יצאה לדרך הארוכה לירושלים. "היינו 50 איש, קבוצה קטנה יחסית, שברחה באמצע הלילה מהבית אל הלא נודע. יצאנו עם מעט דברים בידיעה שאין דרך חזרה. המסע היה בתנאים קשים ולא סבירים. חודש וחצי הליכה במדבר בחום כבד, גניבות, מחסור באוכל, נשים שילדו בדרך וזקנים שההליכ