המורה והמחנכת תמי בן עטיה מגיעה בכל שנה לקבל את פני תלמידי כיתה א' בבית ספר 'ויצמן' ברחובות, בתחושה שהשנה ניתנה לה במתנה. כמי שסובלת שנים רבות מטרשת נפוצה, שהידרדרה בחמש השנים האחרונות, היא חווה את החינוך ממקום של ריפוי. כל שנה שהיא מלמדת היא עוד שנה שבה היא לא מוותרת לעצמה ואינה נכנעת לכיסא הגלגלים. תלמידי כיתתה, ילדים רכים בתחילת דרכם במערכת החינוך, הם העוזרים הקטנים שלה והם עוטפים אותה בחום ולומדים על ערכה של העזרה לזולת.
עוד בשפלה:
ביקש להתקבל לעבודה בבית ספר לבנות ונדחה כי הוא גבר
את תחילת דרכה בהוראה החלה בן עטיה לפני 25 שנה, בבית ספר בלוד שבו למדה אוכלוסייה מעורבת של יהודים וערבים. האוכלוסייה במקום חוותה קשיים כלכליים ובן עטיה מספרת שהעבודה במקום הייתה מצילת חיים. "אהבתי לעבוד שם", היא מספרת על 15 השנה שבהן נסעה מדי יום מרחובות ללוד, "אבל בית הספר נסגר ואני חיפשתי שוב עבודה אחרי 15 שנה, כשאני כבר אחרי גילוי המחלה".
בן עטיה, נשואה ואם לשלושה (קצינה בצה"ל בת 22, חיילת משוחררת בת 21 ועוד בן 11), גילתה את המחלה כאשר ביום בהיר אחד בשנת 2001 הפסיקה לשמוע. "הגעתי לבית חולים 'קפלן', למחלקת אף אוזן גרון, שם הבינו שמדובר במשהו רציני ושלחו אותי לעשות בדיקת MRI, כי הם חשבו שיש לי גידול במוח. לאחר מכן אני זוכרת שהרופא בא אליי ואמר לי שהוא שמח לבשר לי שזו רק טרשת ומפה התחלתי להתגלגל".
הגוף תוקף
לבן עטיה לא היה מושג מהי טרשת נפוצה. היא לא הכירה אנשים שחלו במחלה ומעולם לא התעמקה בתסמיניה. "החלו לי בעיות שונות. בעצם, בתחילתה, המחלה מאופיינת בהתקפים. לוקחים סטרואידים וזה עובר. אלה יכולים להיות התקפים של הרגליים, הידיים, העיניים".
טרשת נפוצה היא מחלה נוירולוגית שפוגעת בעצבים במוח. העצבים עטופים בחלבון שנקרא מילין, אך אצל אנשים החולים במחלה הגוף מזהה את אותו חלבון כאויב ותוקף את עצמו. בעבר המחלה הייתה מזוהה בעיקר עם נשים מבוגרות, אך ישנם גם גברים רבים החולים במחלה ואף ילדים.
בן עטיה לא מוכנה לפספס אף יום של לימודים. ביום החופשי שלה, יום חמישי, היא נוסעת לקבל טיפולים בבית חולים 'תל השומר'. בבית החולים, בזמן שהחולים יושבים ומקבלים את העירוי עם התרופה שמסייעת לעכב את המחלה, פוגשת בן עטיה אנשים אחרים במצבה. מרבית אלה שבגילה כבר לא עובדים ואף מתפלאים על כך שהיא ממשיכה לעבוד.
לפני תשע שנים, כאשר בית הספר בלוד נסגר, פנתה בן עטיה למפקחת על האיזור דאז, חנה בן ארי. "הגעתי אליה והסברתי שאני חולה בטרשת. היא אמרה לי: 'אל תוסיפי'. היא ידעה על מה מדובר. היא הפנתה אותי לאילנית חן, מנהלת בית ספר 'ויצמן' ברחובות, שזו הייתה לה השנה הראשונה בניהול בית הספר".
בתקופה ההיא הייתה בן עטיה במצב גופני טוב. תחילה היא שימשה כמורה עמיתה לשתי כיתות, אך לאחר שנתיים הציעה לה מנהלת בית הספר לקבל כיתה משלה.
מסבירים לתלמידים על המחלה?
חן: "לא. הם רואים שהיא מתהלכת עם מקל והם יודעים שקשה לה לקום או לבצע פעולות פשוטות. בשנים האחרונות הדבר היפה הוא שכל ילד אימץ לו תפקיד. זה פותח את הארון, זה מפעיל את המקרן, זה לוקח את התיק".
בן עטיה ממהרת להבהיר שזה לא שהיא לא יכולה. "הם אוהבים את זה. הם היו מחכים לי בכניסה לבית הספר בשעה 7:30 ואחד היה לוקח את התיק. הם שיננו את תעודת הזהות שלי בעל פה והיו מקישים על הקודן בכניסה. הם היו מלווים אותי לחדר המורים לומר בוקר טוב ואז לכיתה".
במסגרת שיעורי הצפייה של מנהלת בית הספר, היא הבחינה שבכיתה של בן עטיה מתנהלת דינמיקה אחרת של עצמאות שנרכשה עקב המצב. " בזכות המצב שלה, התלמידים בכיתה הרוויחו מיומנות וכלים של עזרה לאחר", היא אומרת. "אני, כמנהלת, ראיתי את ההבדל בין הכיתה שלה לבין כיתות אחרות, ואמרתי שזה משהו שצריך ללמוד ממנו".
"מורה אהובה"
כאמור, בשנים האחרונות חלה הידרדרות במצבה הבריאותי של בן עטיה. התקפים שבעבר היו עוברים לאחר שימוש בסטרואידים, השאירו חותם על גופה. "בשלב מסוים הגוף לא מצליח להתגבר על הנזק הנוירולוגי", היא מסבירה.
לאחר כמה התקפים קשים היא נותרה משותקת בחלקים מגופה. למרות זאת היא לא ויתרה לעצמה מעולם ואף סירבה בתחילה לעשות שימוש במקל הליכה. "אחזתי בקירות, לא רציתי מקל בהתחלה, כי אז לא צריך להתאמץ יותר. אותו דבר יהיה עם כיסא הגלגלים, אני יודעת שזה מחכה לי, אבל אני לא רוצה, אני נלחמת עדיין".
בשבילה, ההגעה בכל בוקר לבית הספר היא המרפא. "כשאני לא נמצאת כאן, לפעמים אין לי כוח לקום בבוקר מהמיטה, אבל אם אני יודעת שאני צריכה להגיע לבית הספר, אני קמה במרץ. כל שנה של בית ספר זו עוד שנה לחיים. כשאני בחופשת הקיץ אני סובלת ואני בלי אנרגיות. אתמול בעלי אמר לי - 'הנה, חזר
