"איך אוכל לחזור לשם?", תוהה השבוע מאיר אלמליח, שחדר אשפה ברחוב וייצמן בנס ציונה שימש לו כבית ב־15 השנים האחרונות. כעת, אחרי שעבר גמילה מסמים ולאחר תאונת דרכים קשה שהותירה אותו מרותק לכיסא גלגלים, הוא זקוק לקצת יותר מ־15 המטרים הרבועים שעד כה חי בהם. "גם לי יש חלומות, גם לי יש שאיפות, תנו לי לחיות", הוא מבקש.
אחרי התמכרות קשה לסמים ותלאות רבות שעבר בחייו, אלמליח בן ה־56 מרגיש שכיום, באמצע החיים, כשהוא נקי מסמים, הוא יכול להתחיל להגשים חלומות ולחיות כמו אחד האדם. המציאות מאידך, לא עושה לו חיים קלים. רק לפני חודשיים הוא עבר תאונת דרכים קשה שריסקה את רגלו השמאלית, וממיטתו בבית החולים השיקומי שבו הוא מאושפז, הוא מבין שלא יוכל לחזור למה שקרא עד כה 'בית', במיוחד לא במצבו הנוכחי.
כעת, כל מה שהוא מבקש זו קורת גג. "אני לא רוצה לחשוב בכלל על איך הייתי עושה שם את הימים והלילות בשבוע כל כך חם, עם שישים מעלות בצהריים", הוא מתנחם בימי החסד הניתנים לו כעת בתקופת האשפוז בבית החולים.
"שוקעים עמוק"
לאורך מרבית שנותיו הבוגרות, היה אלמליח מכור לסם שדרדר אותו כמו במדרון תלול. דווקא כיום, אחרי שעבר תהליך גמילה, הוא מרגיש שהממסד לא מספק לו את הטיפול ההולם.
אם אפשר לשים את האצבע על הרגע שבו הוא סטה אל המסלול שאליו הלכו הרבה מחבריו לשכונה, נראה כי הייתה זו פטירת אמו בשנות השלושים המוקדמות לחייו. עד לאותה הנקודה, הוא חי עם אמו בדירת 'עמידר'. אביו נפטר שנים קודם לכן. "איבדתי את היקר לי מכל, לא עניין אותי שום דבר. זה היה נדמה כאילו איבדתי את החשק לחיות", הוא נזכר. פה גם הייתה נקודת השבירה מבחינתו, דבר שהוביל אותו לעולם הסמים שממנו לקח לו שנים רבות מדי לצאת.
"הייתי בתוך זה. ההתנסות הראשונה הייתה נעימה, גם זאת שבאה אחריה", הוא מספר. "בפעם השלישית והרביעית אתה כבר בתוך הדבר הזה ומשם פשוט שוקעים עמוק. יום אחר יום חיפשתי את החומר ולמרות שהייתה לי את הזכות להיות בבית של אמא כבן ממשיך, זה בכלל לא היה לי באותו זמן בראש, עד שב'עמידר' החליטו לקחת את הדירה ואני מצאתי את עצמי בחוץ".
בסופו של דבר הגיע אלמליח לבית הסוהר, אך גם שם המשיך להשתמש בסמים ולא מצא מנוח. כשהשתחרר, הטלטל ממקום למקום. "גרתי בהתחלה בכל מיני מקומות - פעם בבית כנסת, פעם אצל חבר, לא היה מקום קבוע. בכל בוקר אתה קם ושואל את עצמך, איפה אישן הלילה? וכשאין איזה משהו, אז זה יכול להיות גם בחדרי מדרגות או סתם על ספסל בחצר בית ספר".
בסופו של כל ניסיון להיגמל מהסם, היה אלמליח חוזר אליו שוב. יום אחד, אנשים טובים שאותם הכיר מהשכונה, סידרו לו קורת גג מאולתרת בחדר אשפה קטן, שהיה בהתחלה בשימוש של מספר בעלי עסקים שהחליטו לפתוח ולסדר אותו עבורו. מבחינתם, מדובר היה בסידור נוח - אלמליח ישמור על המקום מסודר וישגיח בלילה על העסקים הצמודים לחדר האשפה, ובתמורה יוכל לגור שם. מקלחות הוא היה עושה מתחת לבניין הסמוך בעזרת צינור מים.
לאורך השנים העירייה הייתה מודעת למצבו הבריאותי הרעוע, ולקורת הגג המאולתרת שלו. במכתב שהפנתה העירייה לעורכת הדין שטיפלה בעניינו, צוין כי הוא מוכר ומטופל באגף הרווחה ומתגורר בחדרון האשפה עוד משנת 1998. "אמליץ לסייע בידו ולהתחשב במצבו ככל הניתן", כתבה העובדת הסוציאלית באגף הרווחה, שהייתה אמונה על הטיפול בו.
"לפקוח עיניים"
בינתיים, סאגת חייו, המלווה בהרבה כאב, לא מעט מכך בשל הסמים, ממשיכה להכביד על אלמליח, שעם הזמן הבין כי השינוי באורח חייו חייב להתחיל קודם כל בו. תהליך הגמילה מהסם החל בשנת 2006. הוא הועבר למרכז גמילה מסמים, המשמש גם כמקום לתשושי נפש באזור השרון, שם עבר סדרה של טיפולים. "אני מתחיל להבין שיש חיים מעבר לסם, לפקוח עיניים ולחשוב מה אני הולך לעשות היום ולא מאיפה אני מקבל את החומר", הוא מסביר.
בין לבין, אלמליח גם החל בהליכים מול הרשויות וחברת 'עמידר', על מנת שינסו למצוא עבורו פתרונות דיור ראויים יותר מחדר האשפה. "הגעתי לרווחה בעירייה, אמרתי להם: אני מחוסר דיור, אתם יודעים את זה, תנסו למצוא לי משהו אחר. הם הפנו אותי ל'עמידר', וככה זה כמו משחק פינג פונג ביניהם", אומר אלמליח. בשלב זה הושלם הליך הגמילה וכיום הוא נוטל כדורי 'מתדון' הניתנים למי שעוברים טיפול גמילה מהרואין.
לפני כחודשיים, בדרכו לטיפול השגרתי הניתן לו במרפאה לנפגעי סמים, ירד אלמליח ממונית השירות ובמעבר החצייה פגע בו בעוצמה כלי רכב, שריסק את רגלו השמאלית, שגם כך הייתה משותקת מזה שנים. מאז הוא שוהה בבית חולים שיקומי ועובר סדרה של טיפולים פיזיותרפיים, שבסופם הוא אמור לחזור לחדר האשפה. "אם עד עכשיו זה היה לי קשה להיות שם, עכשיו עם רגל מרוסקת ו־50 אחוזי נכות איך אני יכול לחזור לש
