ענת ברוך־הייט ודינה אמדורסקי יושבות בסלון משפחת ברוך־הייט בחולון על כוס קפה וכמה עוגיות. ברקע מתנהל אור, בנה של ענת, יחד עם בן זוגו. השניים מתארגנים לארוחת בוקר משותפת רגע לפני שהם יוצאים ליום לימודים באקדמיה. דינה מביטה בתמונה הפסטורלית ומפרגנת לענת. "כיף לך שאור בבית ושאת מעורבת במה שקורה איתו בחיים", היא אומרת. ענת מחייכת בשמחה ומודה שהנוכחות הזמינה של בנה מקלה עליה.
גם רב וגם הומוסקסואל מחוץ לארון כבר הורדתם את האפליקציה של mynet?
הטלפון של דינה מצלצל. על הקו מתעניינת אם, שבנה יצא מהארון לא מכבר, בפרטים על קבוצת הורים הראשונה של עמותת תהיל"ה המתהווה בימים אלה ברחובות. ענת ודינה, שלקחו על עצמן להנחות במשותף את הקבוצה, נשמעות נרגשות. כל אחת מהן הייתה חברה בקבוצה כזו כשבנה הפרטי יצא מהארון, עשתה את הדרך והתמודדה. בעקבות החיבור שנוצר באמצעות העמותה, הן החליטו לעמוד עתה יחד בחזית ולעזור להורים אחרים.
"כשהילד שלך יוצא מהארון, אתה נכנס לארון", אומרת ענת, "גם אם נדמה לך שקיבלת את זה בקלות ובזרימה, יש בידיעה הזו משהו חדש שצריך להתמודד איתו, עם הרבה שאלות, מחשבות ופחדים על מה זה להיות הורה לילד שיוצא מהארון".
מה זה אומר? "למרות שנדמה שבימינו, בחברה המודרנית, כל הסכרים נפרצו, מסתבר שהמציאות לא תמיד כזאת פשוטה".
ילד של אמא ענת, בת 46, תושבת חולון, מגשרת שחיה בזוגיות שנייה, היא אימא לשניים ומגדלת גם את בתו של בן זוגה, המנהל אורח חיים דתי. "אור הוא בני הבכור", היא מספרת, "ילד של אימא, כזה שתמיד הרגשתי קרובה אליו. הוא חרוץ, חכם, מוכשר, מאוד ורבלי ורגיש לסביבה. היום הוא סטודנט שנה רביעית למשפטים. כשהיה נער זכה בתחרות דיבייט ארצית במקום הראשון. בתחושה שלי היינו הכי מחוברים בעולם. ילדתי אותו בגיל 20, חוויתי איתו את כל ילדותו כאילו הייתה שלי ולמרות זאת, כשאור יצא מהארון, הייתי היחידה שהופתעה. זה לא עלה בדעתי, לא הרגשתי, לא הייתי ערה לשום סימן".
מתי זה קרה? "כשאור היה בן 21, שלושה חודשים לפני תום שירותו הצבאי. בהתחלה הוא יצא מהארון בפני עצמו, אחר כך ניהל שיחה עם חבר מהצבא ועם החברים הקרובים, ואז הגיע השלב שבו הוא סיפר לי, ואחר כך לאביו. זה היה בשבת בצהריים. הוא אמר לי שהוא רוצה לדבר איתי. לא חשבתי על כלום, שיחה בין אימא לבן. הוא ישב מולי ואמר 'אמא, אני הומו'. הסתכלתי עליו, שמעתי מה הוא אומר אבל לא באמת שמעתי. בשנייה הראשונה הבטן התהפכה לי. קמתי לשירותים והקאתי את נשמתי. חזרתי לשבת לידו והדבר הראשון שאמרתי זה, 'אני לא מוותרת על נכדים'. הוא הסתכל עליי במבט המדהים שלו ואמר, 'אל תדאגי בקשר לזה'".
למה זה היה הדבר הראשון שעלה לך? "בעיניי זה משהו בסיסי, המשכי. בעיניי ילדים הם מהות החיים. המחשבה שעברה לי בראש זה הקושי. וגם המון פחדים".
פחדים ממה? "כל הפחדים שעולים בראשה של א0מא, שהילד שלה צריך הגנה. עברו לי אינספור סרטים בראש, כל הדברים הלא טובים שיכולים לקרות: מה יהיה? איך הסביבה תקבל אותו? איך החברה תגיב? באילו קשיים הוא ייתקל? עד כמה אנחנו פתוחים לזה ומה עושים עם זה בכלל?".
שאלת אותו אם הוא בטוח בזה? "אותו לא שאלתי, כי אור הוא ילד בטוח, הוא לא יגיד דברים שהוא לא בטוח בהם. דווקא את עצמי שאלתי איך לא שמתי לב, איך לא ידעתי, איך זה יכול להיות. תחושת הפספוס ליוותה אותי הרבה זמן. אחר כך באו הפחדים של הקשיים שצפויים לנו. נכון שאנחנו חברה מקבלת ופתוחה היום יותר מבעבר, ועדיין כשנערים מתעצבנים ומקללים הם אומרים 'סתום, יא הומו'. הומו בחברה נתפס עדיין כקללה. מה זה אומר על הבן שלי? צריך להבין שהילד עבר עם עצמו את התהליך וסיפר לחברים. אל ההורים הם מספרים בדרך כלל בסוף, כשכבר יש להם ידיעה ברורה והם כבר עברו את הדרך".
לא אנשים של ארונות בבוקר שלמחרת התעוררה ענת עם ראש מלא מחשבות. "המחשבה הראשונה שעלתה לי בראש זה, 'אור הומו'. לא הייתה בי התנגדות לידיעה, אלא חוסר הבנה מה אני עושה איתה, איך אני מספרת, למי אני מספרת. ייחלתי ליום שבו אקום ולא אחשוב קודם כל עליו, על איך יקבלו אותו ואיך הוא יבנה את החיים שלו. זה תפס אצלי נפח עצום".
איך מספרים לסביבה? "כדי לספר לאחרים אתה צריך לספר את הסיפור קודם כל לעצמך ולהיות שלם איתו. הבנתי די מהר שזאת המציאות החדשה שלנו ושאיתה נתמודד. אני לא מגיעה מסביבה הומופובית, כך שהיציאה מהארון הייתה קלה. המשפחה, גם החרדית שבינינו, קיבלו את זה בטבעיות, חלקם אפילו אמרו שזה היה ברור להם. מראש ידעתי שאנחנו אנשים פתוחים, לא אנשים של ארונות. באתי ממקום מאוד נקי והבהרתי לאור שאין לי כוונה להפוך את זה לסוד בארון".
תגובת הסביבה עזרה לך בתהליך הקבלה? "תגובת הסביבה מאוד משמעותית. התמיכה מע