הם מסתובבים במרחבים הפתוחים של כפר הנוער 'עיינות' במבט מרוצה, אדישים לטלוויזיה ולמשחקי המחשב וגם את הנייד משאירים בחדר, ומתמסרים ללו"ז הצפוף. קוראל צריכה ללמוד למבחן, ניתאי הולך לטפל בסוסים, הראל ממהר לחוג ואריאל עסוק בהכנות למסיבת פורים. ארבעתם בחרו יום אחד לעזוב את בית הספר, את החברים ואת הנוחות של הבית ולעבור לגור בפנימייה. הם באים ממעמד הביניים, מבתים נורמטיביים ומפנקים שלא החסירו מהם חום ואהבה. לכל אחד היה חדר משלו, מאובזר בטלוויזיה ובמחשב וסדר יום עירוני נוח, אבל משהו היה חסר להם. וכך, בניגוד לדעת הוריהם, שגילו בתחילה התנגדות נחרצת, הם החליטו לעבור לגור בפנימייה.
כבר הורדתם את האפליקציה של mynet?
"הסטיגמה הזאת, שלפנימיות מגיעים רק ילדים עזובים, יתומים או בעייתיים היא ממש לא נכונה", הם אומרים. "פנימייה היא מיקרו־קוסמוס של החברה הישראלית. היא מאפשרת לך לעמוד במרכז ולראות מה אתה צריך. לתחושה הזאת אין מתחרים".
קוראל מאור עקיבא קוראל השחר, בת 16 וחצי, תלמידת כיתה י"א, הגיעה לפנימייה בתחילת השנה וכבר קטפה בסמסטר הנוכחי שתי תעודות הצטיינות, חברתית ולימודית. היא נולדה בראשון לציון לזוג הורים העוסקים בשיווק, וגדלה באווירה של חינוך דתי מסורתי. "לפני שנתיים עברנו מראשון לציון לאור עקיבא, מעבר שלא עשה לי טוב. לא מצאתי את עצמי באור עקיבא ולא התחברתי לסביבה. גם מבחינת לימודים האופציות היו דלות ביחס לחלומות שלי. רציתי ללמוד כימיה וביולוגיה ולהרחיב לחמש יחידות, ולא להסתפק ביחידה אחת כפי שהציעו לי".
קוראל נרשמה לקורס פרחי רפואה, שבו פגשה בני גילה שלומדים בכפר הנוער 'עיינות'. "קסמה לי האפשרות לחיות במקום שמאפשר לך ללמוד מה שאתה רוצה ולהיות עם מגוון גדול של אנשים. הרגשתי שאני יכולה למצוא את עצמי במקום הזה".
מה אמרו ההורים? "לא היו מוכנים לשמוע על זה. מבחינתם פנימייה היא מקום לילדים ממשפחות הרוסות. הם לא הבינו למה אני רוצה לעבור לפנימייה, מה רע לי בבית, הרי יש לי הכל, תנאים, חדר, אהבה, לא חסר לי דבר".
למה באמת? "כי תחושת החסר לא הייתה מהבית אלא מהסביבה. היו בינינו המון ויכוחים בעניין, אבל ככל שעבר הזמן התגבש בי הרצון לעשות את הצעד. הקושי הגדול היה מול אבא, שלא היה מוכן לשמוע על זה. שבוע לפני תחילת הלימודים, כשהוא הבין שאני מאוד רצינית בכוונות שלי, הוא הסכים לבוא ולהתרשם. זאת הייתה נקודת המפנה. הסיכום היה שאם נחליט שלא טוב לי, אוכל לעזוב. הוא הגיע, בדק את המקום, חקר לעומק, הבין את האופציות ונתן לי את ברכתו".
לא פחדת? "לא פחדתי, אבל בראש רצו לי המון מחשבות, איך זה יהיה, מה יקרה אם לא אסתדר ומה משמעות היציאה מהבית, אבל כל זה לא קיבע אותי. ידעתי שיש לי חלום ושהמקום הזה ייתן לי כלים להגשים אותו. הרגשתי שזה נכון עבורי".
ובפועל? "גיליתי את עצמי מחדש. הפכתי להיות הרבה יותר עצמאית. מילדה שעושים לה, מכינים לה ומנהלים אותה, פתאום האחריות כולה עליי. יצרתי קשרים חברתיים, נחשפתי לאוכלוסייה שכמוה מעולם לא הכרתי בעיר, וכמי שבאה מבית דתי מסורתי, נחשפתי גם לצדדים אחרים בתרבות הישראלית. אני לומדת במגמה ביולוגית וכימית כמו שרציתי ולא מרגישה שאני מפסידה משהו בזה שאני לא בעיר".
איך מגיבים כששומעים שאת 'ילדת פנימייה'? "אנשים מרימים גבה, חלקם חושבים שאני באה מבית הרוס, אבל אני מסבירה שזה נעשה מבחירה ושאף אחד לא הכריח אותי. אין לי צורך להתנצל על הבחירה שלי, אני מאוד גאה בה. זה הצעד הנכון שיכולתי לעשות עבורי".
אריאל מאריאל אריאל תורג'מן, בן 17 וחצי, תלמיד כיתה י"ב, הגיע ל'עיינות' בכיתה י' מהעיר אריאל. הוא בן בכור למשפחה בת חמש נפשות, שחיפש לעצמו מסגרת קטנה ומכילה. "גם אני מגיע ממשפחה נורמטיבית לחלוטין, מבית חם ועוטף", הוא אומר. "היה לי כל מה שרציתי. בסוף כיתה ט' החלה לחלחל בי ההבנה שבשנה הבאה עולים לתיכון. באריאל יש תיכון אחד עם המון כיתות בכל שכבה. הרגשתי שהפורמט הזה, של מרחב ציבורי גדול עם המון תלמידים, לא מתאים לי, שאני אלך בו לאיבוד. רציתי משהו חקלאי, ישן, קטן ואינטימי, עם תפיסה של פעם, של אדמה. משהו שייתן לי יותר מתעודת בגרות מלאה".
מה רע בבתי ספר שסמוכים לאריאל? "חיפשתי, אבל זה כרוך בנסיעות יומיומיות בלתי נגמרות הלוך וחזור. ואז עלה הרעיון של פנימייה. בהתחלה זה נזרק לאוויר בצחוק, וכך גם התייחסנו לזה בבית".
ואיך הצחוק הפך לרצינות? "אבא שלי למד בפנימיית שדה בוקר, היה לו קל להבין את הרצון שלי להיות במקום שמחובר לאדמה. קרוב משפחה דיבר איתנו על 'עיינות', והגענו לכאן יחד. התהליך שלי ושל ההורים היה משותף - ההבנה, החקירה, הרצון, השאלות. בסופו של יום ההחלטה הייתה משותפת".
התאקלמת בקלות? "השנה הראשונה הי