במשך שש שנים ליוותה הבמאית מורן איפרגן שלושה צעירים ממוצא אתיופי בשכונת קריית משה ברחובות. איפרגן הצעירה ביימה את הסרט 'שחורים', שמדבר על להקת היפ־הופ משכונת המצוקה, שניסו להסביר שיש מעליהם תקרת זכוכית שמונעת מהם להתקדם. השבוע, היא התבשרה כי אחד מהם, ישראל מהרט נהרג בפיצוץ מכונית בשכונה. "אני בטוחה שבנתוני פתיחה אחרים ישראל לא היה מגיע למקום הזה של הפשע", אמרה השבוע.
המשטרה חושדת: פשע מאורגן בקרב בני נוער
כבר הורדתם את האפליקציה של mynet?
מהרט, בן 24 במותו, שימש על פי המשטרה כחייל בארגון פשע מוכר הפועל בעיר. במוצאי שבת (ראה מסגרת) התפוצץ הרכב שבו נסע במפגש הרחובות גבריאל וטוכמן. מהרט נהרג, ואדם נוסף שהיה במכונית נפגע באורח קשה. "ליוויתי אותו במשך שנה וחצי של עשיית הסרט, וגם אחרי זה היינו בקשר. מה שקרה איתו לא היה חייב להסתיים בצורה הזאת. אולי זו הייתה כרוניקה של מוות ידוע מראש, אבל לגביו אני בטוחה שזה היה יכול להיות אחרת", אומרת איפרגן בהחלטיות.
את מהרט ושניים מחבריו לשכונה פגשה איפרגן ב־2009, אז הייתה סטודנטית לקולנוע בבית ספר 'סם שפיגל'. כחלק מהפרויקט שעשתה היא בחרה להתמקד בדור הצעיר, יוצא העדה האתיופית. "גדלתי בשכונת מצוקה בבאר שבע וליוויתי את המצוקה של הנוער שפונה לפשע ממקום של חוסר ברירה, ומתגלגל לזה מסיבות של גזענות וחוסר יכולת לעשות משהו אחר", היא אומרת. "כשהתחלתי לבדוק סוגי אוכלוסיות וקבוצות, התעניינתי ביוצאי אתיופיה וזה הטריף אותי. אותם צעירים אשר לא מוצאים את עצמם והמערכות לא יודעות להתמודד איתם".
לאחר שבדקה מספר שכונות המתאפיינות בריכוז גבוה של בני העדה האתיופית, היא הגיעה גם לקריית משה, שם לדבריה מצאה משהו הרבה יותר 'קשוח', כלשונה. בשילוב הנתונים שקיבלה על מספר התיקים הפליליים שבהם מעורבים בני הנוער והצעירים בשכונה, היא הבינה שכאן תעשה את הסרט שלה.
"התחלתי להסתובב בשכונה עם מצלמה, וניסיתי לדבר עם נערים בני 15-14. ראיתי שדווקא בגיל הזה הם לא יודעים ממש לבטא את עצמם. האנטגוניזם והחששות נגלו לנגד עיני מיד. התגובות הראשונות שקיבלתי היו 'את מהטלוויזיה? שוב פעם את רוצה להראות שאנחנו הקופים ואתם הלבנים?' היה לי נורא קשה לשכנע אותם שאולי אני נראית להם 'לבנה', אבל אני מגיעה גם משכונה מאד קשה, והסיפורים שאני עברתי מאוד דומים למה שהם חווים", מתארת איפרגן.
בין השוטטות בשכונה וההתערות בין התושבים, היא פגשה את מהרט וחבריו. "הם היו להקת ראפ, כשהבולט בהם היה מהרט. כשניגשתי אליהם הם ישר שאלו אותי על המצלמה שאני איתה. אמרתי להם שאני עושה סרט על גזענות. בהתחלה הם חשדו בי, אבל משיחות שהתחילו להתגלגל הם סיפרו לי על הלהקה והשירים. התחלנו להתחבר. היה משהו במוזיקה שלהם שהיה להם נחמד לדבר איתי, כמישהי שמתעניינת בהם ובמה שהם אוהבים לעשות", מספרת איפרגן.
זה התחיל קשוח מאוד, אבל לאט לאט הצדדים התקרבו. "כבר בהתחלה הייתי 'דוגרי' איתם. אנשים חושבים שאני ילדה טובה מרעננה, אבל הם הכירו אותי ועניין אותם שאני לא מגיעה ממקום מתנשא", היא משתפת. "בשיחות איתם אפילו השתמשתי במושגים של האתיופים כמו 'נאטץ' (זר באמהרית). שאלתי אותם: 'אני זרה עבורכם? אולי תשתחררו'. לקח להם הרבה מאוד זמן. הרבה פעמים כשהגעתי הם בכלל לא היו. לא היו להם טלפונים, וגם כשקבעתי איתם והגעתי במוניות שירות עד לשכונה, הם לא היו. הם חשדו בי מאוד, במשך כמה חודשים לא נפגשנו כי הם חשבו שאני אולי שוטרת סמויה שבאה לעצור אותם".
מהרט וחברי הלהקה שלו היו נעלמים לאיפרגן מדי פעם. למרות זאת, היא לא ויתרה על הפרויקט בשכונה וניסתה לדבר עם נערים אחרים שפגשה. "זה שהמשכתי להגיע גרם להם לבטוח בי מחדש. אמרתי להם: 'אתם לא צריכים לעשות כלום. רק תשבו על הברזלים ותדברו, ממני פשוט תתעלמו'. אחרי כמה דקות שמעתי על מה הם מדברים, מה מעסיק אותם", היא אומרת. "עולם המושגים שלהם מתעסק רק בגזענות, ועל זה שצבע העור שלהם מכתיב להם סוג של חיים מסוימים. חשתי זאת מבין הדברים שהם אמרו, ואפשר היה להבין הרבה גם כשהם דיברו על המוזיקה שהם עושים".
עם מהרט, מלחין המקצבים של הלהקה, הייתה איפרגן בקשר הטוב ביותר. "הייתה לי איתו שפה משותפת, היו לו אבחנות מדויקות מאוד על החיים, הוא לא היה נשמע כמו מישהו שעכשיו מתבכיין על מר גורלו ועל זה שהוא אתיופי, אבל הוא הבין לצערו שאולי ברמה הפילוסופית ככה העולם עובד. דיברנו הרבה על קולנוע והיו אפילו מחשבות שהוא יעבור לתל אביב ויתעסק במוזיקה שהוא כל כך אהב", היא אומרת. איפרגן לא ממש הצליחה להשלים את הסרט כפי שרצתה, אולם כפי שקורה בקולנוע הדוקומנטרי, גם המציאות טפחה על פניה כשסרטה מסתיים כששלושת הצעירים ומהרט בראשם נעלמים. "כשהתחלתי לברר, הבנתי שהסיבות הן פל