"אם יש משהו שאני מתנחמת בו, זה שלפחות הוא הספיק לראות את התמונה של הבן שלו", אומרת כמעט בלחישה ז'נט (חנה), אלמנתו של אברהם אריאל ז"ל, שלא זכה להיות נוכח בברית המילה שהתקיימה השבוע לבנו. ערב קודם לכן הוא נפטר ממחלת הלוקמיה שהתגלתה בגופו רק מספר שבועות קודם לכן.
כבר הורדתם את האפליקציה של mynet?
הטרגדיה המשפחתית שהתחברה השבוע באופן מצמרר ללידתו של הבן, חיים אברהם, נחתה על האלמנה כרעם ביום בהיר. רק לפני מספר שבועות שרו בשמחה ובהתרגשות בבית המשפחה ברחובות, לקראת הציפייה ללידתו של תינוק חדש. ההורים התכוננו לתקופת החגים, שבה יוכלו לצאת ולטייל עם ששת ילדיהם.
צחוקם של הילדים, שהבכור ביניהם בן 14, הספיק כדי לשמח את המשפחה שומרת המסורת, שנהגה להסתפק במועט אך נהנתה מהחום המשפחתי הרב שעטף אותה. גם קשיי הפרנסה שליוו את ההורים לאורך השנים, לא הצליחו למסמס את האמונה החזקה שלהם, והקרובים אליהם מספרים על הכוח שהיה טמון בקשר בין הילדים להוריהם, שסיפקו לילדים תחושת ביטחון. "השקט שאפיין את החיים שלהם הוא זה שגם העניק להם כוח ואמונה", מספר אחד מקרובי המשפחה.
"חלש מהרגיל" בדמיונה הפרוע לא האמינה ז'נט לטרגדיה שעתידה להתרחש בחייהם, בתום תשעת חודשי ההיריון והלידה הממשמשת ובאה. גם הכאבים שליוו את בעלה אברהם בן ה־44 במהלך החודש וחצי האחרונים, כמי שלא סבל מבעיות רפואיות חריגות, לא הולידו חששות, אך הבשורה המרה הגיעה בערב שמחת תורה. האבחנה בבית חולים 'קפלן' הייתה לוקמיה.
את המילים היא בוחרת בקפידה, אולם למרות שהיא כמעט לוחשת, ניתן לחוש בכוח הרב שהיא מקרינה, גם בימים אלה, כשנראה כי עולמה חרב עליה. במוצאי שבת האחרונה היא נאלצה להיפרד מבעלה, שכל מה שרצה לעשות הוא ללמוד תורה ו"לעבוד את הבורא", כהגדרתה. היא עובדת במחלקת הרווחה, באחת מהרשויות המקומיות באיזור. לדבריה, היא שואבת כוח רב מעבודתה מול הציבור ובטיפול שהיא מעניקה לאחרים.
"הוא היה נראה לי חלש מהרגיל. היו לו תלונות על כאבים ברגליים וגם היה איזה דימום מהחניכיים". היא מספרת כי בעלה נמנע מלהתלונן על כאבים, אולם הפעם זה היה נראה לה מעט שונה. בין ביקור אצל מומחה לחניכיים ורופא המשפחה, שומעים השניים את האבחנות הראשוניות, שלא מצביעות על משהו חריג. במקביל, החל הבעל להשתעל והרופאים ביצעו לו צילום חזה והרגיעו את הזוג שבשלב זה אין יותר מדי מה לחשוש. "למרות שהייתי רגועה יחסית, דרשתי לקיים בדיקות מקיפות. זה היה חול המועד ולא היו הרבה רופאים פנויים, עד שמצאתי אחד שיוכל להתפנות ולאבחן בדיוק במה מדובר".
חשדת במשהו? "לא, לא היו לי גם יותר מדי סיבות לחשוש. הרופאים לא הצביעו על איזה לחץ שאני צריכה לחשוב עליו, אז ככה עבר עוד יום עד שהגיע הטלפון".
עם כאבי צירים שליוו אותה באותם ימים, המשיכה ז'נט להתכונן לערב החג, אך אז התקבלה שיחת טלפון בהולה מרופא קופת החולים שאמר לה שבעלה צריך להגיע בדחיפות למיון ב'קפלן'. "הרופא אמר לי שהבדיקות יצאו לא תקינות. שאלתי: 'מה לא תקין?', אז הוא אמר לי בפשטות: 'הכל לא תקין'. באותו רגע הבנתי שבאמת משהו לא בסדר, משהו רציני ככל הנראה".
אחרי מספר בירורים נוספים שעשתה, התברר לז'נט כי התוצאות התקבלו באיחור, וזאת בגלל שבמערכת המיחשוב של קופת החולים לא היה מעודכן הטלפון של הבית, וגם לא הכתובת. "זה לא הסתדר לי, כי בכל השנים הכל היה בסדר ואחרי שאני כל הזמן רצתי אחרי הרופאים, פתאום הם רצים אליי".
בדרך לבית החולים היא ביקשה את עזרת אחיו של בעלה, שילווה אותו בסדרת הבדיקות המקיפות שהוא אמור לעבור. "זה כבר מאוחר לומר את זה, אבל דימום בחניכיים הוא לא נורת אזהרה אלא פרוז'קטור, ואם כל הרופאים והמערכת הגדולה הזאת לא השכילו לדעת זאת, אז מי אנחנו, האנשים הקטנים, שאין לנו הרבה מושג?".
את כועסת על המערכת? "לא הייתי מגדירה את זה ככעס, אלא הרבה יותר כאכזבה. כשאני פונה לאיש מקצוע, אני רוצה להאמין שאני מקבלת טיפול ראוי. בינתיים אני לא נכנסת לכל הנושא הזה, אלא רוצה לבדוק את זה כמו שצריך. יש לי הרבה שאלות, אבל גם לזה יהיה זמן".
"חיזק אותי" וכך, כשהיא מאתרת רופא שיהיה זמין במהירות האפשרית לבדיקה של בעלה, העבירה ז'נט, כשהיא בחודש התשיעי להריונה, את המשך הטיפול לגיסה, ומיהרה הביתה לטפל בילדים. "את האבחנה מבית החולים קיבלנו ממש בערב החג. אתה לא ממש חושב באותו רגע, זה בכלל לא עובר לך בראש, ואתה בעיקר לא יודע מה בדיוק לעשות", היא מספרת.
דווקא ברגעים אלה, מספרים קרובי משפחתה של ז'נט, כוח אמונתה שיהיה בסדר סייע לה. "מול כל הסטטיסטיקות והאבחנות הרפואיות הייתה הרבה תקווה", היא אומרת. "אחיו של אברהם, ששמע את הידיעה על המחלה, סיפר לי יותר מאוחר שכאשר אברהם שמע מה מקנן בגוף שלו,