חייה של מלאת בן חיים (29) התהפכו ב-7 באוקטובר 2023. קודם לכן הייתה הייתה אישה צעירה, תוססת וחייכנית, שחיה במרכז תל אביב. היא התמחתה בתחום החינוך, עבדה כתקליטנית, נעה בין מסיבות ואימוני יוגה, והייתה בעיצומם של לימודים לתואר שני בפסיכותרפיה אינטגרטיבית, לצד לימודי רפלקסולוגיה. כל זה השתנה ברגע אחד.
"למות ולא להיאנס"
השינוי התרחש בשבת השחורה בפסטיבל הנובה ברעים. מלאת הייתה על הבמה, נהנית מהמוזיקה והאווירה המיוחדת, כשמטח הטילים הראשון קטע את החגיגה. "היינו על הבמה, וכשנשמעה האזעקה הכל נעצר. בהמשך, כשהחלטנו לנסות ולברוח, אלתרנו דרך מהצד לכביש 232".
מכאן החל מסע ההישרדות של מלאת וחבריה. רכבם נורה על ידי מחבלים שהתחזו לחיילי צה"ל, והם נאלצו לנטוש אותו ולברוח רגלית, לתוך השדות הפתוחים.
"רצנו במשך שעתיים רצוף עד שהתחבאנו בשיח", היא נזכרת. במהלך שש השעות הבאות, של ההסתתרות בתוך שיח קטן, המחבלים חלפו במרחק מטרים בודדים מהם. הבנות שלחו מיקומים וסימסו לקבל עזרה, אבל "פשוט לא ניתן היה להגיע אלינו", אומרת מלאת.
מה עבר לך בראש במשך שש שעות בתוך שיח כשהמחבלים מסביב?
"היו לי מחשבות על סוף חיי. התפללתי למות ולא להיאנס, אבל דווקא שם, ברגעים הקשים ביותר, מצאתי נחמה קטנה בציוץ הציפורים. זה הזכיר לי שהטבע ממשיך בדרכו, למרות הרוע האנושי. אחרי שעות של אימה, מי שהצילו אותי הם אורן לאופר וליאון בר ז"ל. אורן פעל יחד עם רמי דוידיאן מפטיש, שנשוי לבתו ובאומץ רב הצילו יחד מאות אנשים. ליאון יצא מהבית בהתנדבות, הגיע עם אורן ברכב, ובדרכם בשטח כבר הצילו שורדים נוספים. הוא המשיך במעשה הגבורה גם למחרת, אז נרצח על ידי מחבלים. ליאון הותיר אחריו אישה ושלושה ילדים, וייזכר לנצח כגיבור.
אולי יעניין אתכם:
חיים שונים, ייעוד חדש
כמו רבים מניצולי הנובה, ההתמודדות עם הפוסט טראומה הייתה מפרכת. באחד הפוסטים שהעלתה חודשים אחרי האירוע, היטיבה מלאת לתאר את התחושה: "כל יציאה מהבית, כל מפגש חברתי וכל משימה דורשת ממני פי חמש יותר אנרגיות מפעם. יש ימים שלענות לוואטסאפ, להתקלח או להכין לעצמי קפה מציף אותי ומרגיש לי בלתי אפשרי. בימים האלה אני שופטת את עצמי מאוד. מה שמתיש אותי עוד יותר. וככה יכול לעבור יום או שבוע שאני בלופ. לא יוצאת מהבית, לא עונה, לא מתקלחת, לא מצליחה להביא לעצמי מים. ואני חושבת כל הזמן, מה דפוק בי? רק קומי לקחת מים. אבל עוברות עוד שלוש שעות על הספה. ואין לי כוח. ועם הזמן אני מנסה ללמוד לפחות לא לשנוא את עצמי על זה".
שנתיים חלפו, וחייה הקודמים אינם עוד. תל אביב התוססת, עם המסיבות והרעש, הושארו מאחור. היא עברה להר אדר, מקום שקט ומרוחק, ומספרת שכבר אינה יכולה לשאת את המולת העיר, וגם לא בילוי במסעדות ובפאבים: "נראה לי מטורף לחלוטין שאנשים יכולים לצאת בלילה ולבלות. אני אומרת את זה בכאב, שהכל רחוק ממני שנות אור, וטריגרים בכל סיטואציה חברתית מפריעים לי".
מה עוד השתנה בחייך?
"ניתקתי קשרים עם מעגלים חברתיים ומשפחתיים. אני מרגישה שאני לא אותה מלאת, אני פשוט בן אדם אחר כיום. אני מתמסרת למה שיש כאן ומתאבלת ומשחררת את מה שהיה לפני. זכיתי לשני גלגולים בחיים האלה, היום אני מתמסרת ל'גלגול' השני".
סרטון שזכה למיליון צפיות
הייעוד החדש שמצאה נולד מסרטון שהעלתה לעמוד האינסטגרם שלה בסמוך לשבת השחורה, ובו תיארה באנגלית את מה שחוותה, וביקשה מכל מי שעוקב אחריה ישתף. הסרטון זכה למיליון צפיות ולחשיפה עצומה בעולם. מכאן החל להתגלגל מסע שנמשך עד היום. התחנה הראשונה הייתה משלחת ניצולי נובה בפרלמנט בגרמניה, שקראה להסטה של כספים מאונר"א, ואחריה הגיעו גיוסי תרומות ומלחמה נגד האנטישמיות בקמפוסים בארה"ב.
כיום, כסמנכ"לית עמותת "שבט הנובה" בארצות הברית, היא מייצגת את העמותה, מרצה בקמפוסים ברחבי העולם על החוויות שעברה. "העמותה, שהחלה כגוף הנצחה, פועלת כיום לסייע לשורדי נובה ולגייס תרומות עבורם. מצאתי את הייעוד החדש שלי בהסברה, ואני מספרת את הסיפור האישי שלי כדי להילחם על הלגיטימיות של ישראל ולייצג את קולם של אלו שנפגעו ואינם יכולים לדבר. עשיתי את הדבר היחיד שאני יודעת לעשות: להתראיין ולהיות קול עבור אלו שלא יכולים. אני יכולה לדבר באירוע, ואחרי חצי שעה להתכנס במלון בהתקף חרדה. זו מלחמת אין ברירה".
למרות שהיא מטופלת על ידי פסיכולוגים ופסיכיאטר, מלאת מודה שהתמודדות עם פוסט-טראומה היא תהליך. "אני חווה רכבת הרים רגשית כמעט בכל יום", היא אומרת, "ולמרות זאת אני מצליחה להתגייס למען המשימה ולדבר בפני קהל. החיים שלי קיבלו הערכה מחודשת. דברים שבעבר נראו לי חשובים, כמו מראה חיצוני או לבוש, נראים היום הבל הבלים. אני מתמקדת במה שחשוב: להיות חלק מהמשימה הלאומית ולהפיץ מודעות לכל אלו שנפגעו. כיום זאת משימת חיי".
