תושבי רחובות ניסו השבוע לעכל את מה שהעיר עברה, בניגוד לכל התרחישים. לראשונה בתולדות העיר פגע טיל במבנה וגרם לאובדן חיי אדם ולפציעה של דיירים רבים. אינגה אברימיאן ז"ל בת ה־82, היא ההרוגה היחידה במבצע "מגן וחץ". היא ניסתה לעזור לבעלה סרגיי שמרותק לכיסא גלגלים להגיע לממ"ד ולא הספיקה לעשות זאת. היא נהרגה מפגיעת קורה והוא נפצע קל ועדיין מאושפז בבית החולים.
ביום שני הובאה אינגה ז"ל לקבורה כאשר בני משפחתה קראו לציבור להגיע ולחלוק לה כבוד אחרון, והם עשו זאת. נכדה ארתור לבנצ'קו שהגיע מיד לאחר פגיעת הטיל לזירת האסון קיווה כל הזמן שסבו וסבתו לא נפגעו, אך לאט־לאט התחוורה לו התמונה הטראגית.
הלוויתה של אינגה ז"ל התקיימה בגבעת ברנר. תחילה נשאה דברים איה, נכדתה של אינגה שסיפרה על סבתה האוהבת בחגים, בימי ההולדת ובכל אחד מימות השנה. לאחר מכן נשא דברים אברהם, נכדה של אינגה, שסיפר על תחושות ההלם של המשפחה מהאובדן הקשה.
ראש העירייה, רחמים מלול, נשא דברים וניחם את המשפחה: "כולנו היינו המומים ממראה ההרס האכזרי, אך המומים יותר מכל מהתוצאה הטרגדית, שאינגה כבר אינה איתנו. לא זכיתי להכירך אבל בני משפחתך מעידים על אישה מדהימה, אישה של אהבה ונתינה. גם בזמן אזעקה ניסית לסייע לבעלך האהוב סרגיי ולהציל אותו. בשם כל תושבי רחובות, אני מבקש להשתתף בצער המשפחה. יהי זכרך ברוך".
שר התפוצות שהגיע לאירוע פתח את דבריו באיחולי רפואה שלמה לסרגיי, והמשיך: "אינגה לא זכתה להיפרד מהעולם בדרך טבע, היא נרצחה ע"י מחבלים מתועבים. לעולם לא נרכין ראש בפני הרוע ולא ניכנע לו. תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים".
הטרגדיה: "לא הספיקו להגיע לממ"ד"
אינגה אברמיאן ז"ל (בת 82 במותה), אשר לווייתה התקיימה ביום שני האחרון, ניסתה לעזור לבעלה סרגיי, שמתנייד בכיסא גלגלים, להגיע לממ"ד: "הם לא הספיקו", מספר הנכד שלה, ארתור לבנצ'קו ל"מיינט רחובות", "סבא כנראה נלחץ, וסבתא ניסתה לעזור לו לקום, אבל האזעקה התחילה מאוחר מדי, היה להם הרבה פחות מדקה וחצי כדי להגיע לממ"ד והם לא הספיקו להגיע".
לפי פרטי החקירה, אינגה נפגעה מקורה שקרסה ואילו סרגיי נפצע בחבלות קלות בלבד ואושפז בבית החולים קפלן ברחובות. בני הזוג היו נשואים מעל ל־50 שנה, שניהם בשנות ה־80 לחייהם. סרגיי היה קטוע רגל ויד בעקבות תאונת דרכים קשה לפני 15 שנה, והתקשה להתנייד.
"הכל נהרס, לא נשאר כלום", אומר ארתור, ומסביר כי סבו וסבתו עלו מירוואן שבארמניה לישראל לפני כ־30 שנה. לבני הזוג בן ובת, והוא אחד מהנכדים: "סבתא הייתה מורה לשפה הרוסית, אישה משכילה, אישה משכמה ומעלה. לסבא היה מפעל ייצור. שניהם היו בעלי מעמד גבוה בארמניה, אך בישראל התקשו להסתדר עם השפה העברית. אחרי התאונה שבה סבא שלי היה מעורב, הוא הפך למשותק בחצי גוף והתנהל בכיסא גלגלים. סבתא טיפלה בו במסירות ובאהבה. היא גידלה את כולנו. סבתא הייתה אשת חיל. אני לא יודע מה סבא יעשה בלעדיה. הוא תקשר רק איתה. היא הייתה כל החיים שלו. הייתה ביניהם אהבה שלא רואים כל יום".
השכנים בהלם: חרדות, בכי וטראומה
סטודיו הפיסול של טספאי טגניה נמצא בקומת הקרקע של הבניין ברחובות שבו פגעה הטיל, והוא השתחרר ביום ראשון בבוקר מבית חולים קפלן: "אני סובל מכאבים בגב ובצוואר. אני בסדר, אבל הגוף שלי רועד. לא הפסקתי לבכות". טספאי מעיד כי הטיל גרם לנזק גם בסטודיו שלו בקומת הקרקע, למרות שפגע בקומה השנייה של הבניין: "דיברתי עם המשפחה, כדי שהם לא ייכנסו ללחץ. זה נורא קשה, אתה לא חושב על זה עד שזה קורה לך. קורה פיצוץ פה ופיצוץ שם ואנחנו פשוט לא שמים לב". הוא מוסיף: "אם הייתי מתעכב לשבת בסטודיו כמה דקות הייתי מת. פשוט הייתי מת. חתיכות נפלו מהתקרה. מזל שרצתי ויצאתי, לא דמיינתי שזה יגיע גם אליי".
אלסה, אשתו של טגניה, מוסיפה: "מזל שהוא הספיק לצאת בזמן. כל הסטודיו נחרב, חלק גדול מהיצירות הלכו. עכשיו טספאי מחלים בבית, אני שמחה שיצא שלם".
אסף המתגורר מזה 20 שנה בקומה הראשונה של הבניין עם אמו, בדיוק חזר מהעבודה ונכנס לדירה כאשר החלה האזעקה. אמו ישנה צהריים באותו הרגע, והוא העיר אותה בקריאה: "'בואי לממ"ד, יש אזעקה'. אבל היא לא קמה", מספר אסף, ומוסיף, "בסוף היא התעוררה אחרי שאמרתי בבהלה: 'קומי, קומי כבר', והיא לא הבינה מה קורה". אסף סייע לה ללכת מהר לממ"ד: "חיכינו כמה שניות – ואז היה פיצוץ אדיר, ממש עפנו אחורה מההדף. חיכינו עוד מספר דקות שיפלו הרסיסים, ויצאנו. פתאום שמענו צעקות: 'מישהו בבית? צאו מהר, צאו מהר', יצאנו החוצה וראינו זכוכיות שבורות, הדלת קצת יצאה מהציר. המשכנו למסדרון – הכל היה עשן, אבק, עננה שלא רואים כלום".
אסף מסביר שרק כשיצאו מהבניין התחיל לשקוע ההלם: "מכל הארץ, כל הערים, כל הרחובות – דווקא בבניין שלנו זה פגע", ומוסיף כי אמו עדיין בחרדות ולחוצה, לפעמים בוכה, בעקבות הטראומה שעברו.
מיכאל רוט, המתגורר בבניין הסמוך, מספר: "הייתי באמצע הקפה כשנשמעה האזעקה. רצנו לממ"ד וסגרתי את הדלת. היה בום, ועד עכשיו יש לי את הצפצופים באוזניים, חשבתי שהבניין יתמוטט. יצאתי לסלון – חושך, הכל מלא עשן, אבק, וכל הבית צפצף מגלאי העשן. אני מסתכל בבניין ממול – נעלמה קומה שלמה".
שי כהן הוא תושב השכונה, שנפצע באורח קל כשרץ לתוך הבניין כדי לסייע לדיירים: "נפלתי ונפצעתי ברגל, חפיף", ומוסיף: "היה פיצוץ ומיד עליתי לקומה הראשונה בבניין. הכל היה מלא בזכוכיות שבורות. אני ועוד שני חבר'ה התחלנו לנסות לפתוח דלתות, כי הבנו שיש עוד אנשים באחת הדירות. בסוף פרצנו את הדלת כי הם לא הצליחו לפתוח אותה מבפנים. נכנסנו לדירה והוצאנו משם אישה מבוגרת ואת החתן שלה, שהיה שם עם ילד קטן על הידיים שלו". כהן הוא קבלן שיפוצים בעבודתו, אמר: "חשבתי שהבניין הלך קפוט. במיון טיפלו בי רופא ערבי ואחות ערבייה. הם אלו שדאגו להוציא את הרסיס מהרגל שלי – כל עם ישראל אחים".
מה יעלה בגורל המבנה?
חבלני משטרה הגיעו השבוע לבניין להוציא בזהירות את שארית חלקיו של הטיל שפגע בקומה השנייה של הבניין, אשר חלקיו התפזרו גם לחצר הבניין. בהתאם לבדיקות מהנדסי העיר, הבניין לא ייהרס, ורק יעבור חיזוקים משמעותיים.
מהנדסת העיר, דלית הראל, פנתה לדיירי הבניין והסבירה להם כי תלווה אותם לאורך כל הדרך: "המהנדסים שלי קבעו שהבניין אינו בסכנת קריסה מיידית, אך יש לפעול מהר כדי לעצור הידרדרותו, לחזק אותו ולהכין תוכניות כדי לטפל בו. אנשי מס רכוש יפעילו את הקבלן המבצע לשם שיקום המבנה והחזרת המצב לקדמותו".
כבר ביום ראשון האחרון עבר מרבית הבניין ניקיון והסדרת אמצעי בטיחות ראשונים, תוך אטימת שלוש הדירות הבעייתיות, כך שיתאפשר לאכלס את רוב הדירות.
קראו גם:
אנשי מינהל הנדסה נפגשו עם דיירי הבניין כדי להסביר להם על תהליך שיקום הבניין, יחד עם אנשי מס רכוש, וסביר כי מרבית התושבים בדירות שלא נפגעו – ישובו לביתם במהלך סוף שבוע זה. משלחת מטעם הסוכנות היהודית וראשי פדרציות מארצות הברית ביקרה אף היא במקום, ובראשם איילת נחמיאס־ורבין – יו"ר הקרן למען נפגעי טרור של הסוכנות, שהעבירה סכום ראשוני לדיירי הבניין בשל הפגיעה.
ראשונה בזירה
הדס כץ, חובשת מתנדבת מד"א שהגיעה עם הצוות הראשון לבניין מתארת את הרגעים הדרמטיים
"איך מסכמים ערב כזה, אירוע כזה? לפני שנתיים בזמן הקורונה חיפשתי איך לעשות טוב ומצאתי את עצמי נזכרת ונדלקת מחדש באהבה שלי לעזור לאחרים. החלטתי שאני מתנדבת במד"א. אין ספק שכל משמרת מביאה איתה התמודדויות מאתגרות ומספקות מאוד, אבל ביום חמישי שעבר, היה היום הכי מיוחד שלי בעבודה.
כשהאזעקה החלה היינו בקריאה בקניון רחובות. ללבוש מדים זו אחריות והרגשתי אותה מיד. לוודא שכולם נכנסים למרחב מוגן, לעזור לקשישה להגיע במהירות, להכווין אנשים וגם להרגיע בעת שנשמעו הדי הפיצוצים. לא עברו שתי דקות ואנו מקבלים קריאה - חשד לפגיעה ישירה בבית מגורים. אנחנו דוהרים ומבינים שאנחנו צוות ראשון בזירה, חלוקת תפקידים זריזה ואני רצה לתוך הבניין שלפני רגע פגע בו טיל! התחושה והאדרנלין מטריפים את המחשבה. סריקה מהירה ואני מזהה נפגע, ואני, לבד! רק הוא ואני ועכשיו זה הזמן לפעול באוטומט.
צעקה לכיבוי שצריך למשוך אותו, לעגן אותו, לאבטח אותו שלא יפול. אני ליטרלי מחזיקה אותו בידיי שלא יפול ומנסה לדבר איתו להבין מה חומרת הפציעה, והמוח מתנתק ועובד על אוטומט, וצעקות ובלגן, אבל באותו הרגע אני יודעת שהחלטתי נכון לפני שנתיים.
תודה לצוות המדהים שהיה איתי באחת המשמרות שילוו אותי לעוד הרבה זמן. ותודה לבורא עולם שנתן לי את הזכות לעזור לאחרים".
