אוסף בקבוקי הבירה המעוצבים שיצרו הסטודנטים לתקשורת חזותית בשנקר הנדסאים, ממחיש את גודל ההחמצה הגדולה של החיים הצעירים שנקטעו ב-7 באוקטובר. הכל התחיל בתרגיל שקיבלו 40 הסטודנטים במחלקה: כל אחד מהם בחר בנרצח או נופל, ומיתג לזכרו תווית על בקבוק בירה, עם שמו ועם מוטיבים המאפיינים אותו, וגם כרזה, כוס בירה עם תחתית, ואריזה תואמת לבקבוקים. היצירות כולן הפכו לתערוכה שהוצגה בשנקר.
"כדי לעצב תווית שתגדיר באופן הכי מדויק את אותו נופל או נרצח, הסטודנטים עברו מסע יצירתי מטלטל ומחקר מעמיק על כל נרצח או נופל", אומר כפיר ממן, המרצה לתקשורת חזותית שיזם את הפרויקט. "הם היו צריכים לזהות מאפיינים ייחודיים בדמותו ולהתבונן בו כעולם שלם. התרגום של דמות אנושית מלאת חיים לסמל גרפי הבנוי מטקסט וצורה הוא משימה מורכבת. היא דורשת לתמצת עולם שלם תוך שימור הרוח והמהות של האדם. הדיונים בכיתה לגבי התלבטויות הסטודנטים מראים את העומק והרגישות שבהם ניגשו למשימה".
למה דווקא בירה?
"הבחירה בבירה כבסיס לפרויקט היא סמלית. הבירה אמנם מזוהה עם תרבות הבילוי והלילה, אך גם מקושרת עם 'הרמת כוס' לחיים או לזכר".
40 הבקבוקים הפכו לתערוכה "בירה לזכרם", שהוצגה בשנקר הנדסאים. עוד צעד קטן במלאכת ההנצחה והזיכרון הקולקטיבי.
חמודה אבל לא בר רפאלי
בין המונצחים בתערוכה גם ליבי מגורי כהן (22) מתל-אביב, שחזרה לישראל מטיול של שבעה חודשים בדרום אמריקה, ונרצחה במסיבת הנובה ביחד עם חברתה עדי מייזל. מאז עסוקה אמה, שלי משל יוגב, בדבר אחד בלבד: בהנצחתה. "אנחנו אובססיביים לכך שלא יישכחו את ליבי", היא אומרת. "הייתה פה ילדה, ואני לא מוכנה שהיא תמחק מהעולם. אני רוצה שתשעה מיליון האנשים החיים בישראל יידעו שהיתה פה ליבי".
משל יוגב, דיאטנית קלינית, עזבה לשם כך את עבודתה כמנהלת שירות התזונה במכבי, וגם אביה החורג של ליבי, פרופ' יריב יוגב, מנהל בית החולים ליס לנשים וליולדות, מגויס כולו למפעלי הנצחת זִכרה.
שלי: "ליבי הייתה הבנאדם הכי שמח שהיה לכדור הזה להציע. קראנו לה שמש. מהיום שנולדה הביאה שמחה לכל מקום, היה לה טוב עם עצמה ועם ההוויה של העולם. היה משפט קבוע שאמרה בכל בוקר 'בוקר טוב אמא, אני מהממת או מהממת היום?'. כך היא שאלה גם בשישה באוקטובר, ואני צחקתי ואמרתי, 'את 149 ס"מ, את חמודה אבל לא בר רפאלי, מה את עפה על עצמך?'. והיא עמדה מולי ואמרה, 'אני מאושרת להיות ליבי, ולא רוצה להיות שום דבר אחר'.
"היא אכלה מה שבא לה והייתה חתיכה וקטנטונת, ובכל מקום ידעו שהאירוע מתחיל כשהיא מגיעה. ברגע שנכנסה הביתה היו מוזיקה וריקודים. יש לנו עשרות סרטונים שאנחנו רוקדות ביחד במטבח. ליבי רכבה על סוסים והייתה אלופת ישראל בקפיצות על סוסים. היא הייתה הילדה הכי ערכית ומוסרית בכדור הזה. לכמה חיילים בודדים כיבסנו מדים, אירחנו ועזרנו בכל דרך, כי ליבי ביקשה. פעם הצילה יונה עם כנף שבורה, ושלחה אותה במונית לבית החולים הווטרינרי. נשמה טובה וחסרת פחד, עם משפט המפתח 'יאללה, אמא, בקטנה', שאמרה גם בקורס הקצינים בלילה במדבר, בקור של מינוס שלוש מעלות, כשהאוהל הוצף במים.
"אין בכל אלה נחמה היום, כי ליבי עשתה אותנו מאושרים והפכה את הבית לשמח ומצחיק, ועכשיו היא איננה והשקט קשה מנשוא. מה שנותר לנו זה להנציח אותה ואנחנו עושים את זה דרך עמוד האינסטגרם שלה ומבקשים שכמה שיותר אנשים יעקבו אחריה ויזכרו שהייתה פה".
אם אמות, תרקדי טראנס בשבילי
ביום המסיבה ניסו בבית להניא אותה מהנסיעה: "היה לה חום אבל היא לא ויתרה, לקחה נורופן ואמרה, 'בשביל זה חזרתי מקולומביה, אני הולכת לרקוד טראנס, וגם אם אמות, את תרקדי טראנס בשבילי'.
"היא נסעה עם עדי, והן היחידות מכל החבורה שנרצחו. בשש וחצי בבוקר התקשרה ואמרה שיש אזעקות מטורפות ואין מרחב מוגן, ואני עודדתי אותה להיכנס לרכב, לנסוע ולא לעצור עד שיגיעו הביתה.
הן ברחו לשדות והתברברו כמו כולם בחיפוש הדרך החוצה, אבל ליבי כהרגלה הייתה אופטימית. לפי המיקום ששלחה כיוונתי אותה לכביש 232, הישר למלכודת המוות. ב-8:11 התקשרה, שקטה, ואמרה 'אמא, ירו לעדי בראש, היא מתה. ירו לי בבטן, ירו לי ביד, אני מאבדת דם. אני הולכת למות. שמתי אותה על השתק ואמרתי ליריב בעלי, 'מה ליבי מקשקשת? אולי היא מסוממת?'. ליבי לא נגעה בסמים ולא באלכוהול, אבל מה שאמרה נשמע כל כך לא הגיוני. שאלנו אם לקחה סמים והיא אמרה שהן לא שתו אפילו אלכוהול, והמשיכה, 'יורים פה כמו משוגעים, כולם מתים פה מסביב'. יריב האיץ בה לעשות חוסם עורקים, אמר 'היית בקורס קצינים, את יודעת לעשות חבישה' וליבי אמרה שהיא לא יכולה להזיז את הגוף. צרחתי כמו מטורפת. יריב אמר לה לשכב על הכביש כאילו היא מתה, והיא עשתה את זה ונפרדה מכולנו בטלפון. היא אמרה, 'אמא את חייבת להירגע, את שומעת אותי? אני אוהבת אותך', ואז שמענו מטח מטורף של יריות, וזהו. מאז אנחנו לא עושים דבר מלבד להנציח אותה".
איך הגעתם להנצחה בתערוכת הבירה?
"בן דוד רחוק של ליבי, טל רזניק, לומד בשנקר והחליט לעצב בירה לזכרה. הוא עיצב משהו יפהפה, הסוס מייצג את התחביב שלה, רכיבה על סוסים. הצבע הצהוב נבחר בגלל השמש, כי ככה קראנו לה בבית. אנחנו מנציחים את ליבי בדרכים נוספות, בעיקר בעמוד האינסטגרם שלה. כשנרצחה היו לליבי אלף עוקבים, היום יש 30 אלף. אני מעלה לדף תכנים וסיפורים עליה.
"הקמתי עמותה שאני היו"רית שלה ומגייסת הכספים, והקמנו פרויקט שנקרא 'ליבי איתך', שבמסגרתו 128 גניקולוגים בכירים מכל הארץ נרתמו לקבל חיילות בודדות בקליניקות הפרטיות שלהם, בהתנדבות מלאה ובזמינות מיידית. אני זמינה בפורום הזה 24/7, ועושה את התיאומים. קיימנו יום אימוץ של בעלי חיים, שליבי מאוד אהבה, והוצאנו מדבקות ומגנטים עם תמונתה. שלחו לנו צילומים שלה מהאנוי ומהוואי, והלב שלנו מנתר בכל פעם שרואים אותה".
מה הייתה ליבי אומרת על ההנצחה?
"ליבי הייתה אומרת, 'תגידו, השתגעתם? מי אני בכלל שאתם עושים את כל הרעש. תירגעו, מה כבר עשיתי? ואני חושבת שהייתה גאה בנו שאנחנו עושים דברים שעוזרים לאחרים".
קראו גם:
תוויות הבירה וההנצחה
שני לוק בת ה-22, שסיפור חטיפתה כבש את הכותרות בעולם לאחר הפצת סרטון מזעזע מהשבעה באוקטובר, שבו היא נראית מובלת באכזריות, מחוסרת הכרה ופצועה, על טנדר של חמאס בעזה. שני, שהפכה לאחד מסמלי השבעה באוקטובר, הונצחה על בירת "שאן" על ידי הסטודנטית גאיה פלקסין.
ענבר הימן בת ה-27, נחטפה ב-7 באוקטובר מהמסיבה ברעים. היא נתפסה על ידי שני מחבלים שהעלו אותה על אופנוע וחטפו אותה לעזה, ולבסוף נרצחה בשבי חמאס. ענבר אהבה לצייר גרפיטי, ושבוע לאחר שנחטפה יצאו חבריה בקמפיין עולמי, תוך שהם משתמשים בשם Pink, שאותו נהגה לחתום על היצירות שלה. הסטודנטית שירה קז הנציחה את ענבר על בירת "פינק".
אמיר פישר, 22, לוחם יחידת הקומנדו בדובדבן, נפל בשבת הארורה בהיתקלות מחבלים בכפר עזה. הסטודנטית רותם מור יוסף הנציחה אותו על בירת "פיש", כי כך כינו אותו חבריו ביחידת דובדבן.
אופק רוסו, צוללן לוחם בשייטת 13 נהרג בלילה הראשון של המלחמה. בן 21 היה בנופלו. אופק הוזעק עם קומץ לוחמי קומנדו ליושבי העוטף, שם, כשהם מעטים מול רבים, הצליחו לחלץ משפחות שלמות, נשים, זקנים וילדים. בעיצומן של הקרבות, אופק נזעק לסייע לחייל שנפצע אנושות. תחת אש ובאומץ לב טיפל בלוחם ואף הספיק לכוון את הפינוי, עד שנפצע, כשגופו משמש כשכפ"ץ לפצוע שבו טיפל. הסטודנט איתי אלימלך הנציח את אופק על בירת "רוסו".
ינאי קמינקא, מ”מ טירונים במחנה זיקים. בן 20 היה בנופלו. בבוקר השבעה באוקטובר שלח את הטירונים למיגוניות, וכשקיבל הודעה שאחת המפקדות ששירתה תחתיו נפצעה, רץ לתוך האש כדי להציל אותה. הוא ניהל קרב קשה שבסופו נפל, אך בזכותו ובזכות המפקדים הנוספים בעמדות, הבסיס לא נכבש. הסטודנט יובל כהן הנציח אותו על בירת "ינאי".
