יותר מ-30 שנה עברו מאז שניסים אטיאס מרחובות נדקר על ידי מחבל במסגרת שירותו הצבאי, אבל הקולות, התחושות והסיוטים אף פעם לא עזבו אותו. רעייתו דקלה שהייתה רק נערה צעירה, טיפלה בו במסירות ומהיום שנישאו הקימה את העסק שלה סביבו. היום הם חולמים למנף את הכלים לטיפול בפוסט טראומה שפיתחו יחד למרכז לטיפול בנשים עם טראומה או קושי נפשי. "כשהגוף נפצע תמיד גם הנפש צריכה טיפול".
הפיגוע. "הרגליים שלי קרסו"
בשנת 1992 לקראת סופה של האינתיפאדה הראשונה ניסים היה חייל בגדוד קשר הצמוד לאוגדה 162 של חיל השריון ובמסגרת תפקידו שירת כנהג אמבולנס. עיקר פעילותו הייתה באזור רמאללה ויריחו. "עשיתי שירות משמעותי. התפקיד שלי כנהג אמבולנס אומנם לא היה טיפולי אבל חילצנו פצועים בשטח ומעולם לא חשבתי שיום יבוא ואהיה בצד השני. זה קרה דווקא במהלך הפוגה, כשהוציאו אותנו לסדנת חינוך".
קראו גם:
מיד לאחר סיור מורשת קרב בירושלים הופנתה היחידה לקניון מלחה. "רק פתחו אותו ורצו להראות לנו את המקום. אני וחייל נוסף הגענו עם רכב פינוי וחיכינו לשאר שהגיעו באוטובוס מאורגן. אלו היו ימים של פיגועים בירושלים והנשקים שלנו היו בהכנס, אבל אני זוכר שהשומר אמר לנו לפרוק ושאין לנו מה לדאוג. ישבנו על המדרכה הצמודה לתחנת האוטובוס ולפתע הרגשתי פגיעה חזקה בגב. בדיעבד הבנתי שמאחורי ישב מחבל ובידו שקית עם סכין שרכש בקניון, הוא חיכה לחיילים רק כדי לפגוע בהם, רק כשהוא צעק 'אללה אכבר' הבינו שזה פיגוע.
"ניסיתי להתרומם אבל הרגליים שלי קרסו, החייל שאיתי רדף אחריו אבל שכח שהמחסנית לא בהכנס ולא הצליח לירות, אני בקושי הרמתי את הרובה, יריתי אבל רק שפשפתי לו את הברך. מי שלכד אותו היה נהג האוטובוס שהתנגש בו. המחבל, בעל אזרחות ישראלית, שרד. הוא לא הביע טיפת חרטה, אמר בפירוש שהגיע להרוג חיילים כי יש לו משפחה בעזה. הוא שוחרר אחרי 22 שנה בכלא, היום מסתובב חופשי בינינו".
כיצד התמודדת עם הפציעה?
"הסכין חדרה עמוק ופגעה במעטפת עמוד השדרה, בדרך לבית החולים ממש ראיתי אור והפרמדיק התחנן שלא אעצום את עיניי. הייתי מעל שבעה חודשים בבית חולים שיקומי ובמהלך רוב הזמן הייתי על כיסא גלגלים, למדתי ללכת מחדש. הכאבים היו מטורפים, חזרתי הביתה בקביים. היום אני בטיפולים בבית החייל, רואה שם חיילים שנפצעו במלחמה והם מזכירים לי אותי, רק חולמים להחלים ולשוב להילחם. הם לא עוצרים לרגע לחשוב שכשהגוף נפצע בקרב, גם הנפש צריכה שיקום וריפוי".
ההתמודדות. "עד היום אני לא מתקרב לקניונים"
במשך שנים רבות גם נפשו המיוסרת של ניסים לא קיבלה את הטיפול לו הייתה זקוקה. "בפן הפיזי מיום הפציעה הוכרתי כנכה צה"ל, אבל לקח לי 12 שנה להיות מוכר גם בפן הנפשי. הייתי מגיע לרופאים ואומר שהלב שלי עומד להתפוצץ, אבל כל הבדיקות הראו שהכל תקין, בדיעבד הבנו שאלו היו התקפי חרדה. היו לי סיוטים בלילה, כל רעש היה מבהיל אותי.
" עד היום אני לא מתקרב לקניונים, כל מקום הומה אדם או אפילו דיבורים בערבית מציפים בי הכל, אני בטוח ששוב באים להרוג אותי. כל הזמן יש לי פלאשבקים, כל משדר חדשות מקפיץ לי את הלב. אני לא היחיד, אחי גילה על הפציעה שלי כששידרו את זה בטלוויזיה, פתאום ראה אותי זרוק על הכביש וזועק, זה שבר גם אותו".
מה גרם לך לפנות לקבלת עזרה?
"בהתחלה כשהלילה הפך ליום חשבתי שזה בגלל השיקום, עם הזמן הבנתי שמשהו בי לא תקין. חייתי מיום ליום, רק מחכה שהחיים יעברו, אני מודה שגם היו לי מחשבות אובדניות. במשך השנים דקלה רעייתי לקחה הכל על עצמה, בית, פרנסה, ילדים. היא גם המטפלת שלי וגם אשתי. אבל אירוע אחד ערער אותי, הבת שלנו שהיום בת 19 נולדה אחרי חמש שנים של טיפולים, כשהיא הייתה בת שנתיים היא התעוררה באמצע הלילה ורצה למיטה שלנו. היא קפצה אליי ובאינסטינקט זרקתי אותה ממני, חשבתי שתוקפים אותי אבל זו בעצם הייתה התינוקת שלי, בנס זרקתי אותה לכיוון דקלה ולא לרצפה. זה אירוע שממש זעזע אותי, גרם לי להבין כמה המצב שלי חמור ושאני חייב לטפל בעצמי.
"דקלה לא ויתרה עליי, לקחה אותי לטיפול ששינה את חיי, לימים היא למדה הילינג רק כדי לטפל בי. את כל החיים שלה היא בנתה סביב הטיפול בי. הבחירה לחיות לצד גבר עם פוסט טראומה היא בחירה אמיצה שמעידה על הגדולה שלה".
דקלה: "הבנתי שהכול עליי"
לצידו של ניסים יושבת דקלה, מזילה דמעה ובעצמה מתקשה להאמין בדרך המורכבת שבני הזוג עברו. הם גדלו יחד ביישוב אדרת, היום הם הורים לשלושה ילדים (19,18,7) ונאבקים יחד בפוסט טראומה. "כשהוא נפצע כתבתי את שמו על הלוח בכיתה לתפילה. אבא שלי היה לוקח את ההורים שלו לבית החולים וגם אני הייתי מבקרת אותו. יש לי 2 דודים נפגעי פעולות איבה, כל המשפחה שלי הזהירה אותי, אמרו לי שזה קשה ומורכב, שלא כדאי לי להיכנס לזה אבל אני החלטתי שזה לנצח.
"כשהייתי בת 19 וניסים בן 26 התחתנו. מהרגע הראשון ידעתי שאני חייבת לפרנס את הבית, בהתחלה למדתי הוראה ופסיכולוגיה, אבל כל יום הייתי צריכה לצאת עם ניסים לטיפולים, לילות שלמים לא היינו ישנים אז החלטתי לפרוש ולפנות לתחום בו אצליח להתפרנס יותר מהר. היה חשוב לי לעבוד בתחום גמיש וקרוב לבית כדי שאהיה זמינה לניסים וכך הגעתי לקוסמטיקה. אבל באופי שלי אני מטפלת גם בין טיפולי היופי מצאתי דרך לטפל באנשים".
כיצד את עושה את זה?
"אני מאמינה שכל דבר שקורה בנפש משפיע על החוץ. אין טיפול שלא מסתיים בשיחת נפש. בניסים אני מטפלת בהילינג שמאוד עזר לו ועם הזמן הבנתי כמה כלים יש לנו מתחום הטיפול בפוסט טראומה, ניסיון שצברנו בעקבות מה שקרה לניסים. זה בעיקר בא לידי ביטוי בשנה האחרונה, מאז פרוץ המלחמה יותר ויותר נשים פונות עם בעיות שיש להן קשר ישיר לנפש.
הייתה לי מטופלת שנמלטה מהנובה, באה שאעזור לה עם כאב רגליים שנגרמו מקוצים מטורפים שחדרו לרגלה בזמן המנוסה, זה טיפול שמגיע מתוך טראומה. הגיעה אישה שבעלה במילואים, מהסטרס והחששות היא לא מצליחה להיכנס להריון, יחד עברנו תהליך של ריפוי, גם בהילינג וגם בשיחות. יש המון נשים שהפחד והלחץ בשנה האחרונה גרם להן לפצעים בפנים, את זה יספר כל רופא עור, התחום הזה פורח עקב המלחמה. אם באה אליי אישה עם פצעים אני יודעת שגם הנפש פצועה.
עכשיו החלום שלי, לפתוח קליניקה לטיפול בנשים. נשים אומנם פחות בחזית הלחימה אבל הן סופגות את הטראומה כמו כל הגברים, זה הייעוד שלי לסייע לאחרים".
התקווה. אפשר לחיות לצד הטראומה
"זו הקרבה שאנשים לא מבינים", מוסיף ניסים, "להיות במקום של מטפלת עבור כולם, בי, במשפחה, בלקוחות, ז חלק מהכוחות שלה. היא כל הזמן מנסה לשמור אותנו יחד מגובשים, מעניקה לכל אחד תפקיד בעסק כדי שתמיד נישאר יחד.
"בגיל 19 היא עשתה בחירות שאישה בת 40 לא מבינה בהן, אני מאחל לה רק לפרוח, מאחל לכולנו שיהיה לנו אדם שנמצא שם עבורנו כשקשה. בעיקר בימים האלו, ברור שהמלחמה הציפה הרבה קשיים, אני רוצה שאנשים שחווים פוסט טראומה יראו שאפשר לחיות לצידה ושגם המשפחות שלהם יבינו כמה חשובה התמיכה שלהם. פעם אמרתי לפסיכולוג שלי שאני רוצה 'להחליף סרט' למשהו טוב יותר. הוא אמר לי שאת הפוסט טראומה אי אפשר לכבות אבל אפשר ללמוד לחיות לצידה".
