לקראת יום השואה הבינלאומי שצוין בסוף השבוע מספרים שורדי שואה המתגוררים בבית הדיור לגיל השלישי של עמידר במזכרת בתיה על הקשר בין הזוועות שעברו כילדים בשואה למה שעבר על תושבי העוטף והדרום בשבעה באוקטובר.
מאיר נחמיאס (80) נולד בשנת 1943 במרקש שבמרוקו. את רוב חייו העביר בפריז ועלה לארץ בשנת 2005. בסיום המלחמה כשהוא בגיל 12 נשלח לצרפת ללמוד בבית הספר היהודי "אליאנס". בזמן המלחמה, הצרפתים שלטו במרוקו ושיתפו פעולה עם השלטון הנאצי.
"רבים מיהודי מרוקו ברחו לצרפת כי חשבו ששם יהיה להם חיים טובים יותר. כשהחלה המלחמה הם גורשו למחנות ההשמדה", סיפר השבוע. "לא היה מה לאכול. במקום מגן דוד היהודים חויבו ללכת עם כובע עם שפיץ. ערבים היו מלשינים לשלטונות על מעסיקים יהודים שלהם".
מה התחושות שלך אחרי השבעה באוקטובר?
"לפחות אנחנו בבית. בגלות נלחמנו בשביל עצמנו ובשביל שתהיה לנו מדינה. היינו משפילים את הראש במרוקו. אנשים רצו להיות שקופים. היום יש לנו מדינה וצריך לשמור עליה".
חשבת שיכול לקרות משהו שמזכיר את השואה בשנת 2023?
"לא חשבתי שיכול לקרות דבר כזה, אבל היום אנחנו יכולים להגן על עצמנו. יש לנו צבא שיכול להגן עלינו. תמיד ניצחנו בכל המלחמות כי נשארנו מלוכדים. עצוב לי שגם בזמן המלחמה יש אנשים שממשיכים להפריד בינינו".
קראו גם:
מה דעתך על האנטישמיות בעולם שהרימה שוב את ראשה?
"אנטישמיות תמיד היתה מאז שהעם היהודי קיים. אם לא היה עם יהודי היו ממציאים עם כדי להכות אותו".
נחמיאס סבור כי בתום המלחמה צריך לעשות פה סדר חדש. "בזמן שאנחנו במלחמה וחיילים נלחמים זה לא הזמן לוויכוחים. האויבים שלנו מנצלים את המצב כדי להתארגן. אנחנו מדינה דמוקרטית ולכן אחרי המלחמה צריך להחזיר את המנדט לעם, ללכת לבחירות ולהקים ממשלה חדשה".
"צמודה לטלוויזיה"
בלה רוסלייקוב (87) היא מראשוני הדיירים שעברו לבית הדיור המוגן של עמידר, והיתה שנים רבות הספרנית במקום. בלה נולדה במרכז אוקריאנה בעיר ויניצה ליד קייב, ועלתה לארץ בשנות ה-90. "כשהתחילה המלחמה הייתה בגיל 5. להיטלר היה בונקר בעיר שלנו. המון יהודים ברחו, אבל אנחנו לא יכולנו לברוח בגלל סבתא שהייתה במצב בריאותי לא טוב. את אבא לקחו לצבא האדום ואני נשארתי עם אמא ואחותי שהייתה בת 13. לבסוף הצליחו לארגן רכבת שרק בשלב מאוחר יותר הבנו שהיא נוסעת לאזרביז'אן.
שלושה חודשים ארכה הנסיעה מאוקראינה לאזרביז'אן. "נתנו לנו מים ולחם". מספרת בלה. "באזרביזאן קיבלו אותנו טוב. היה חם. נתנו לנו חדר גדול. בשנת 1944 חזרנו לעיר בלי שום דבר. באותה שנה קיבלנו הודעה שאבא נהרג. הייתי צריכה לעלות לכיתה א'. לא היו לי בגדים".
מה התחושות שלך אחרי אירועי ה-7 באוקטובר?
"אני מקבלת את זה מאוד קשה. אני צמודה לטלוויזיה כל הזמן. מבוקר עד לילה אני רואה חדשות. אני מרגישה כאילו אני עוברת שוב את אותו הדבר. עברתי המון בחיים ועברתי ממשלות, אבל מה שקרה בשבעה באוקטובר זה הכי גרוע. ניצלו את זה שהיינו מפולגים. אין אחדות בעם היום. אני בטוחה שזה ייגמר. אני מאמינה בזה. אבל מה יהיה אחר כך? הממשלה לא מדברת בקול אחד".
