רחל סולומון (78) מתגוררת בדיור המוגן "לב אבות" בעיר. בימי חמישי וראשון היא נהגה להגיע בקביעות למרכז היום למבוגר של על"ה, העמותה למען המבוגר ברחובות. אולם בצל משבר הקורונה, מרכז היום נסגר והיא, ככל מבקרי המרכז, נמצאים בבית או בדיור המוגן ואינם יכולים לפגוש גם את בני משפחתם. לצד הבדידות, צצים גם זכרונות העבר על התקופות הקשות והרגעים האופטימייים.
סולומון נולדה באוגוסט 1942 בעיר פירנצה שבאיטליה לקלו ואלדו. "אמי לא עבדה והייתה איתי בבית, ואילו אבי היה מנהל חשבונות או רואה חשבון, אני כבר לא זוכרת", מספרת רחל. "בעשרת החודשים הראשונים לחיי התגוררתי בתוך בית הכנסת, כיוון שהוריי התגוררו בבית סבי, שהיה גבאי בית הכנסת".
תחילה החיים התנהלו כמעט באופן רגיל. "האיטלקים לא נתנו לגרמנים לגעת ביהודים. הדברים השתנו כשבנות הברית נכנסו לדרום איטליה והגרמנים בזמן הנסיגה השמידו את היהודים", מספרת רחל. "כשהגיעו המשאיות, אבא שלי שהיה פעיל ציוני, הבין מיד במה מדובר. הוא לקח אותנו למשפחה גויה שתארח אותי ואת אימי. אבי היה מבוקש באותה עת, כי לקח את כל אוצרות בית הכנסת וקבר אותם, כדי שהגרמנים לא יוכלו למצוא אותם, לכן הוא הסתתר ברחובות".
"אני כתינוקת הייתי בוכה המון בלילות ואב המשפחה המארחת פנה אל אבי ואמר לו שרעייתו מאוד חוששת ומפחדת שיגלו שהם מסתירים בביתם יהודים. אבי הוציא אותנו מחוץ לעיר לביתה של אישה שלמדה ביחד עם אבי, שביקש ממנה להסתיר אותנו והיא הסכימה. כך הסתתרנו בעליית הגג בביתה, מקום שחקוק בזיכרוני היטב, היות ושהיתי שם עד גיל שלוש וחצי".
"לעיתים רחוקות הגברת שאירחה אותנו, הייתה מוציאה אותי קצת להתאוורר בחוץ. עד היום יש לי סיוטים מעליות גג נמוכות. את הוריי ודודתו של אבי ואת אחיותיה של אימי העבירו למחנה ההשמדה אושוויץ, ישר למשרפות. עם נסיגת הגרמנים לצפון איטליה, יכולנו לצאת החוצה. הקהילה היהודית נתנה לנו דירת חדר שנגור בה ועברנו להתגורר בסמוך לבית הכנסת בפירנצה".
"לאחר המלחמה אחותה של אימי שהצליחה לשרוד את התופת, שבה לפירנצה, כשהיא חולה בטיפוס עם מספר על היד. אני זוכרת איך אמא שלי הייתה לוקחת אותי מידי יום לבקר אותה בבית החולים. שני אחיה של אימי גם ניצלו. היא אספה אותם אלינו הביתה".
"במאי 1949, כשהייתי בת 7, עלינו לארץ. הגענו לנמל יפו והעבירו אותנו לבית עולים בבאר יעקב. אולם רחל מספרת שהחיים בארץ לא היו פשוטים: "באיטליה חיינו במסתור ולא היה מה לאכול וכאן בארץ גם לא היה מה לאכול. חליתי בגיל 4 בשחפת והיא פגעה לי קשות בבריאות".
מבית העולים עברה המשפחה להתגורר בשיכון המזרח. "תחילה גרנו באוהל ולאחר מכן קיבלנו דירת חדר עם מטבחון ושירותים בחוץ", נזכרת סולומון. אחי הקטן חלה בפוליו ועד היום אני מרגישה שהצלתי לו רגל, הייתי אז בת 13 ולקחתי אותו לבית חולים".
"כשנישאתי עברתי ליפו ומשם לבת ים וחזרנו לראשון. נולדו לי 4 ילדים, 3 בנות ובן אחד, שלצערי הרב נולד עם שיתוק מוחין והוא נפטר בגיל 40. כל החיים שלי זה התמודדות אחת לא פשוטה. בעלי נלחם במלחמת יום כיפור, חצה את התעלה ביחד עם אריק שרון והוא נפגע נפשית".
"משלושת בנותיי נולדו לי 9 נכדים מקסימים ואני משתדלת ליהנות מהם עד כמה שאני יכולה. עברתי ללדיור המוגן ברחובות לפני שלוש שנים ומיד ביקשתי להצטרף למרכז היום, אליו אני מגיעה פעמיים בשבוע. אני אוהבת לבצע במרכז פעילות גופנית כמו טאי צ'י, פיזיותרפיה, לצייר ובעיקר אני אוהבת לרקוד במסיבות שמתקיימות במקום, שכן בעברי רקדתי בלהקה".
לסיום מספרת רחל שימי הקורונה לא פשוטים עבורה. "אני סובלת מדלקות ריאות ומאסטמה וברונכיט כרוני. מסיכות עם מסננים מקשות עליי ולא מאפשרות לי לנשום. אני משתדלת להתרחק מכולם ובעיקר כבר מייחלת שכל זה יסתיים כדי שאוכל לשוב ולחבק את בנותיי ונכדיי".
