סמ"ר ארז עידן מראשון לציון, ויליד בת ים, היה אמור לחגוג השבוע יום הולדת 39, אך במקום בלונים ועוגה אמו בגירה נאלצה להסתפק בעוד ביקור של קברו. היום, 19 שנה לאחר שנהרג בפעילות מבצעית בצה"ל, חושפת אמו קטעים שכתב במחברות רבות ופנקסים, ופועלת להנחיל את ערכיו בקרב בני נוער וצעירים.
"אני מאמינה שעמוק בתת־מודע הנשמה שלו ידעה מה עומד לקרות", מספרת אמו בראיון ל"מיינט ראשון", "דברים לא קורים סתם, לכן ברמה מסוימת הוא תמיד הכין את עצמו ליום שזה יקרה, ולכן גם תיעד הכל".
השיחה האחרונה
סמ"ר עידן נולד וגדל בבת ים. לאחר שנולדו לו שני אחים קטנים, עמרי ותומר, המשפחה עברה לבית רחב ידיים בראשון לציון וארז הצעיר הפך את המרתף לממלכה שלו. "כל החברים שלו היו באים אלינו, תמיד היה אצלנו שמח", נזכרת בגירה, "יש לנו המון סרטונים שלהם עושים שטויות, שרים וצוחקים. מגיל 16 בנות הזוג שלו גרו אצלנו, היו כמו בנות בית והוא היה ילד מיוחד במינו, מלא שמחת חיים, הוא לא ידע כעס, להיפך, תמיד עשה שלום בין חברים ובני משפחה. היינו קשורים ומאוד פתוחים, הוא היה מספר לי הכל".
בהתאם לאופיו האופטימי, ארז חשב רבות על עתידו ושיתף את הסובבים אותו. "הוא היה נשמה עתיקה, כאילו הוא הגיע לעולם הזה עם המון ניסיון חיים כי הוא תמיד דיבר על העתיד. הוא חלם על קריירה צבאית, ראה את עצמו ממשיך את חייו בצבא, מגן ונלחם על המולדת, וכך אכן יצא, הוא נשאר חייל לנצח בדיוק כפי שחלם".
"הוא תיעד הכל, והרי מי מתעד? רק מי שיודע שהוא צריך להשאיר אחריו משהו כי הוא לא יהיה כאן לומר את הדברים האלו בעצמו"
למרות שזומן למיוני טיס, ארז בחר לוותר ופנה לשייטת, שם חלם לשרת. לאחר שנפל במיונים המתקדמים התגייס לגדוד דוכיפת ושירת כמפקד בני ישיבות בקו עופרה. "היה חשוב לו שירות משמעותי. גם לפקודים שלו הוא תמיד אמר 'אין לנו ארץ אחרת', כי הוא האמין בזה".
באוקטובר 2003, שנה ושבעה חודשים אחרי שהתגייס, קרה הנורא מכל, ואת הרגע בו חייה של בגירה השתנו ללא היכר היא מתארת בנשימה עצורה ובלב כואב: "זה היה שבועיים לפני יום הולדתו ה־20, נסענו לצפון בלעדיו, הילדים היו בני 9 ו־11, והייתה לי הרגשה לא טובה, מאוד רציתי לחזור באמצע החופשה והילדים שכנעו אותי להישאר. הוא שלח לי הודעה: 'אמא, אבא, עמרי ותומר תבלו כאילו אין מחר', באותו רגע זו סתם הודעה מחייל למשפחתו הרחוקה, רק לימים זה קיבל משמעות כל כך גדולה כי לארז כבר לא היה מחר.
"בדרך חזרה כשעברנו ליד הפנייה לירושלים עצרנו בצד וניסינו לתפוס אותו, מאוד רציתי לראות אותו, הייתה לי תחושה רעה. הוא לא ענה וברגע שהגענו הביתה ירדתי לחדר שלו, רציתי להרגיש אותו. למחרת התקשרתי והוא ענה, כל כך התרגשתי, שאלתי מה לקנות לו מהסופר וכרגיל הוא לא רצה כלום. כשהגעתי הביתה הוא שוב התקשר, זה היה מוזר. ניסיתי להבין מה הוא רוצה לומר לי, שאלתי שאלות ופתאום שמעתי אותו אומר 'מוכנים?' והחיילים משיבים לו 'כן המפקד'. שאלתי אותו מה קרה ולראשונה אי פעם הוא השיב לי שהוא יוצא לפעילות מבצעית.
"ארז יצא להמון פעילויות, הוא מעולם לא דיבר על זה ולא חשף את הזמן, אבל באותו רגע הוא התקשר לומר לי את זה והלב שלי נפל. מתוך אינסטינקט של אמא שאלתי אם אכל צהריים, הוא השיב בחיוב ואז דרשתי לדעת מתי הוא חוזר ומתקשר שוב, הוא ניסה להתחמק אבל אני התעקשתי, הוא ענה בעשר וחצי בלילה".
הדפיקה בדלת
אבל בעשר וחצי לא היה זה קולו המתוק והנינוח של ארז שבגירה שמעה, אלא קולו של קצין העיר שהביא את הבשורה הנוראה על כך שארז כבר לא יוכל לעמוד בהבטחתו לשוב הביתה. "ברגע שאמרו בחדשות שהיה פיגוע בעופרה ויש שלושה הרוגים קפאתי. מיד התחלנו טלפונים ואף אחד לא ענה, כי חברים של ארז ידעו ולא רצו לומר. אבא של ארז, עמי, הלך לשכן כי האינטרנט שלנו נתקע ואני יצאתי החוצה, הרמתי עיניים לשמיים והתפללתי להוריי המנוחים שישמרו על בני. אחר כך תפסתי את עצמי ואמרתי 'תשמרו עליו כאן לצידי, לא לצידכם'.
"בחוץ עולם כמנהגו נוהג, מכוניות, אנשים, זה היה הזוי. עמי החליט להמר ודרך 144 התקשר למשפחה אקראית מעופרה. האישה בצד השני אמרה לו שהחיילים שנהרגו יצאו מקו עופרה, הלב שלי צנח, תפסתי את הראש ואז נשמעה דפיקה בדלת. אני ועמי לא זזנו, ידענו מי נמצא בצד השני, רק עמרי ניגש ופתח את הדלת, באותו רגע ראיתי מלא מדים, ושמעתי את הצעקה של עמי. קצין העיר התחיל לדקלם 'בנכם אשר אהבתם...' ואני קרסתי. עמי חטף לו את הדף וקרע אותו, כאילו בפעולה הזאת הוא יכול לבטל את רוע הגזרה שנפלה עלינו. באותו רגע נגמרו חיי והתחילו חיים אחרים".
הצוואה שהותיר
המחברות עמוסות הטקסטים שכתב ארז מלוות את בגירה מאז לכתו, עכשיו היא חושפת אותן ורוצה שכולם ילמדו מחוכמתו של בנה. למרות שהיא פועלת להנצחתו בקהילה, ומקפידה לנהל עבור ילדיה בית שמח ומלא חיים, בגירה מודה שהדרך לא הייתה קלה. "בשבעה נכנסתי לצחצח שיניים, הסתכלתי במראה ואמרתי לעצמי 'תתביישי לך שאת חיה בזמן שהבן שלך לא', אלו רגשות אשמה שקשה להבין. כמעט שנתיים הייתי זומבי מהלך, הילדים אכלו אוכל קנוי מההקפאה ואני לא תפקדתי. בשלב מסוים חברה לקחה אותי להרצאה של אחים שכולים בוגרים, זה היה הלם. הם דיברו על איך גדלו בבית בלי חיבוק ואהבה, בית עצוב ומלא בכי וכיצד תמיד הפילו עליהם את האחריות לדאוג להורים. באותו ערב נשבעתי לעצמי שהילדים שלי יגדלו אחרת, בעזרת משרד הביטחון פניתי לטיפול מקצועי ולאט־לאט יצאתי מזה".
את המוטיבציה היא שאבה מהכתבים של ארז, צוואה של מסרים וערכים. "שלושה שבועות אחרי שנפטר חגגנו לו כאן יום הולדת עם כל החברים, פתאום הם התחילו לספר על ארז והיינו מופתעים. כיצד לא הלך לישון עד שכיסה בעצמו חיילים, דאג לכל אחד מהם כמו אב ואם, לקח על עצמו חיילים מתקשים ופעל לקדם אותם, הוא בקושי היה בן 20 וכבר התנהג פי שניים מגילו. הוא הותיר אחריו שלוש מחברות מלאות בטקסטים ומלא פנקסים, הוא היה כותב הכל, מחשבות וחלומות וגם מידע, מה כל חייל צריך ועושה. הוא תיעד הכל, והרי מי מתעד? רק מי שיודע שהוא צריך להשאיר אחריו משהו כי הוא לא יהיה כאן לומר את הדברים האלו בעצמו. באחת המחברות היה ציטוט של שיר של מופע הארנבות של ד"ר קספר: 'גם אם שוב אעצום את עיניי השמש תזרח, כולם יחיו כאן טוב גם בלעדיי', אני מאמינה שהנשמה שלו נערכה ליום שהוא יעצום את עיניו.
"הטקסטים האלו גרמו לי להבין למה אני נשארתי בחיים, אני כאן כדי להמשיך את דרכו של ארז, לא רק להנציח את זכרו אלא להמשיך את ההשפעה שלו. להמשיך את ערכי החברות שלו, הכבוד ההדדי, להסתכל על אנשים בגובה העיניים ולראות בכל אחד אדם ראוי".
הפעילות בקהילה
בגירה התחילה בקטן - תוכנית לימודית ביד לבנים בראשון ציון, אבל התוכנית שלימים נקראה 'דרך ארז' הלכה וגדלה. "אנחנו עושים הרצאות ופעילויות לבני נוער, צעירים לפני גיוס וחיילים. אנחנו עושים מסלול מחוף ראשון לציון ועד לחוף בת ים, זה המסלול שארז היה עושה לפני הגיוס, עם תיק מלא אבנים ובקבוקים, הוא רצה להתכונן לצבא. אני יושבת מולם וכל אחד מהם הוא ארז קטן, מזכיר לי איך ישב תחת העץ הזה, או הלך על החול, וזה מרגש אותי.
"יחד איתי פועל גם משה הדדי שהיה חייל של ארז. ארז החליט לקחת אותו כפרויקט אישי, משה התקדם כמו שאיש לא ציפה ולימים הפך בעצמו למפקד של פלוגת ארז שנקראת על שמו של בני, הוא סיפר לי כיצד ארז שינה את חייו ויחד אנחנו מבקשים לשנות חיים של אחרים, כל פעילות כזאת מחייה את ארז עוד יותר".
איך ממשיכים הלאה?
"בכל פעם שיש לי התלבטות או שאלה אני פונה לטקסטים שלו, כאילו הוא השאיר לי אחריו מסרים ואני ממש מרגישה שאני מדברת איתו, שהוא מקבל איתי את ההחלטות ואני לא משמרת רק את הזיכרון שלו אלא גם את המהות ואופי שלו שממשיך להשפיע על אחרים. לדוגמא יש את הציטוט שהוא כתב 'אין הטיפה חוצבת בסלע מכוח עוצמתה אלא מכח התמדתה', הוא גם נהג לומר את זה לפקודים שלו, וגם כתב את זה לחברה שלו על הסמל במדים, זה היה הקו שהנחה אותו והיום זה מלווה אותי. האמירה הזאת, שאם תתמידו הכל יצליח, שכל קושי הוא בראש שלכם ואסור לחשוש לקפוץ למים מאוד מחזק אותי".
בימים אלו בגירה מוציאה עם העורכת לימור סימון ספר בהשראת בנה. "הספר הזה הוא גם על הערכים שלו, אבל גם למשפחות שכולות. השנה ערכנו כמדי שנה שני ימים של 'דרך ארז', ביום שהוא נפל, 19 באוקטובר וביום ההולדת שלו, 9 בנובמבר. חשוב לי לומר להורים שכולים שיש בשביל מה לחיות, יש סיבה לקום בבוקר. האר"י הקדוש אומר שנשמה בוחרת ממנעד נשמות אצל מי להיוולד, אם הילד הזה בחר להיוולד לכם אתם יכולים לעזור לו להגשים את הייעוד שלו, גם אם הוא כבר לא כאן".
