"האווירה היתה מאוד לחוצה. ימים של חרדה עברו על התושבים. כולם הרגישו שבכל רגע עומד ליפול פה טיל כימי שיביא לסוף של כולנו". כך מתאר אל"מ במיל' יוסי פאר, תושב ראשון לציון, שפיקד על האיזור בזמן מלחמת המפרץ, את הימים הראשונים של אותה מלחמה.
קראו גם:
כשאומרים שמישהו נזכר באירוע כלשהו כאילו התרחש אתמול, מתכוונים ליוסי פאר. למרות שעברו 30 שנה מאז המלחמה ההיא, פאר מצליח לשחזר כל פרט מאותם ימים וניכר עליו שהוא עדיין חי את האירועים.
"באותו הזמן הייתי מג"ד בגדודים השייכים לפיקוד מרכז", משחזר פאר, "נלחמנו באותו הזמן בעזה ולא היתה לי שום חשיבה לבצע תפקיד עורף. יום אחד, אחרי שכבר החלה המלחמה, קיבלתי טלפון מלשכתו של אלוף פיקוד מרכז. בשיחה נאמר לי שאני צריך להחליף את מפקד הנפה הנוכחי. זה היה אחרי נפילת טיל באיזור ראשון לציון. האירוע הזה ככל הנראה השפיע עליו ככה שהוא נדרש להחלפה. מאותו רגע גויסתי למאבק בעורף. אמרו לי שאני צריך להתייצב במפקדת העורף בנס ציונה, או בשמה המוכר, "נפת שורק". למעשה, התפקיד שלי היה לפקד על המפקדים והחיילים בשטח, 5,000 במספר, שנמצאים בכל עיר או מועצה באיזור ואמורים להפעיל צופרים או להחשיך את הבתים כדי שלא יסומנו כמטרות לירי".
"אנשים חיכו לגרוע מכל"
כששואלים את פאר כיצד הוא מסכם את המלחמה ההיא, הוא עונה ללא היסוס: "זה היה נס שלא היה כדוגמתו בעולם".
תסביר.
"הצפי היה למאות או אלפים הרוגים אבל בפועל כמעט ולא היו כלל הרוגים כתוצאה מפגיעת הטילים".
כשהגיע למפקדה צויד פאר בחליפה גדולה שהיתה אמורה להגן עליו מפני פגיעה כימית. "שמו לי מסכה שנחנקתי בה ולא הצלחתי לנשום דרכה. הכל היה מאוד לא מסודר כי התקשורת היתה בעייתית. לא היו טלפונים ניידים, מכשירי הקשר היו מצ'וקמקים, ככה שהיה הרבה ערפל".
ההתנסות בעורף היתה חדשה לפאר. "אני איש גולני וכשלחמתי את כל המלחמות ידעתי תמיד איפה האויב", הוא אומר. "ידעתי שאני צריך לחתור למגע ויש לי תגבור של חיל אוויר או טנקים. אלו דברים שלומדים בפו"מ והכל ידוע. פתאום אני בעורף וזה סיפור אחר לגמרי. התחושה היתה שאתה לא יודע מתי תחטוף את המכה, אתה לא יודע כמה אתה חשוף וזה המון חוסר אונים".
המידע בשטח, לדברי פאר, היה מאוד מוגבל. "מדי יום הייתי עולה על ג'יפ סיור עם מכשיר קשר ורץ על כל מידע של נפילה. היינו סוגרים את השטח על כל דיווח נפילת טיל שהתקבל, אבל אז התברר שהמון אנשים, מתוך לחץ, התקשרו וסיפרו שטילים נפלו ליד הבית שלהם. מאות קריאות כאלה נפתחו ורצנו מקום למקום, כשבסוף תמיד התברר שזו היתה פנטזיה. גם כמות האנשים שהזריקו לעצמם אטרופין היתה גבוהה, כי סף הלחץ של האנשים היה מאוד גבוה. צריך לזכור שזה גם היה אחרי הכנה של תקופה לא קצרה, שאנחנו עומדים לחטוף טילים כימיים. התסכול והפחד היה אחרי שהכינו אותנו לגרוע מכל ואנשים שקשקו מזה".
"הפקירו מיליוני אנשים לגורלם"
כל מי שעבר את ימי מלחמת המפרץ זוכר את הפתרונות שהוצעו לתושבי העורף המבועתים: "אמרנו לאנשים לשתות מים ולשים סמרטוט רטוב, ואני ידעתי שהפתרונות הללו לא באמת יכולים להגן על התושבים. הפקירו פה מיליוני אנשים לגורלם. התדרוכים שקיבלתי מגורמים מודיעיניים היו על מידע ממשי שטיל כימי ייפול פה", אומר פאר. "עד סוף הלחימה ההנחה הבסיסית הייתה שעלולים ליפול טילים כימיים, כי עמדנו מול סדאם חוסיין, אדם לא צפוי שהחלטות האו"ם לא היו שיקול עבורו".
פאר זוכר איך באחד הלילות, כשישב בחמ"ל עם גורמי הביטחון והחירום, החלה האזעקה. "כולנו ישבנו שם עם חליפות מיוחדות ותוך כדי דיון נשמעה אזעקה. ברגע הזה כולם תפסו מחסה, ורק חיכו לבום הגדול. אלו עשר דקות ארוכות של חוסר אונים ואתה לא יודע בכלל מה עומד לקרות. בכל הזמן הזה שאני שם, יש לי אישה ושלושה ילדים שנמצאים לבדם בחדר האטום בבית, וגם זה מאוד הדאיג אותי. למרות זאת ניסיתי להתנער מהמחשבות האלו, כי ידעתי כמה אחריות יש לי על מה שקורה בשטח. היו גם רגעים שאחרי המלחמה צחקנו מהם, אבל בזמן אמת הם היו די מלחיצים".
למשל?
"היה חייל אחד, שהיה אמור להשתחרר בזמן המלחמה, והטילים שיבשו לו את מסיבת השחרור. רציתי להעניק לו מגן הוקרה על השירות הטוב, ובצבא כמו בצבא, הטבחים הכינו את הדברים הכי טעימים והשתדלו שמנות הקרב יהיו כמו בחתונה. התחלתי לדבר וסיפרתי כמה אנחנו גאים בו ושמחים בשמחתו. איך שאמרתי את המילה 'שמחים' שמענו בום גדול. מתברר שהיתה נפילה לא רחוק מאיתנו וכל החגיגה השתבשה לגמרי. כולנו רצנו לתפוס מחסה. את מסיבת השחרור הזו הוא לא ישכח לעולם".
אתה זוכר את תושבי האיזור לטובה? הם נשמעו להוראות?
התושבים היו ממושמעים סך הכל, אולי בגלל שמאוד חששו. אם אני צריך להשוות למשל למלחמה אחרת שאנו מתמודדים איתה כיום, מלחמת הקורונה, זה הבדל עצום. כיום אנחנו במלחמה ביולוגית לכל דבר ורואים איך אנשים פה מזלזלים בהנחיות ומתנהגים בשחצנות. אולי חיי אדם לא שווים כמו פעם. בעבר לא היה דבר כזה שאנשים לא נשמעו להנחיות ומתנהגים פה כמו שהם רוצים. בשבילי מה שקורה כאן זו אכזבה, כי אם היו מתייחסים לקורונה כמו שצריך להתייחס לנוהל מלחמה כימית, היינו נראים אחרת לגמרי".
אם היום היה פורץ אירוע דומה, זה עדיין היה נראה מבולגן כמו שאתה מתאר?
"אם אירוע כזה היה מתרחש היום זה היה נראה אחרת לגמרי. יש לי המון הערות כי לדעתי העורף עדיין לא ערוך כמו שרצינו וכמו שחשבנו בהפקת הלקחים אחרי המלחמה ההיא. עדיין קשה לי לראות את המקלטים פה, כי רובם הפכו למחסנים או לבתי כנסת, לכן חסרים מרחבים מוגנים בחוץ. אבל למרות כל אלו אנחנו ערוכים היטב להגנה על העורף".
עוד חדשות רחובות
