דיקלה קלמר מרחובות, הייטקסיטית ומורה לשעבר, חיה חיים מלאים ותוססים עד שאובחנה לפני חמש שנים כחולה בפיברומיאלגיה ופוסט טראומה. המחלה והשלכותיה שינו את חייה לחלוטין כשבמקביל התגלה כי שני בניה מתמודדים עם פוסט טראומה.
קלמר (52) נשואה ואמא לשני בנים בוגרים חוותה אתגרים אישיים ומשפחתיים מורכבים. היא עבדה כהנדסאית תוכנה, עבדה כעשור בהייטק עד פציעתה ביד שאובחנה כ-CRPS (תסמונת כאב אזורי מורחב) ובעקבותיה עשתה הסבה להוראת מתמטיקה. לאחר שנתיים של עבודה כמורה, עברה תאונת דרכים עם פציעת "צליפת שוט" שגרמה להקאות וסחרחורות ולכאבים בכל הגוף, שהתפתחו ואובחנו כפיברומיאלגיה.
קלמר הפסיקה את עבודתה כמורה והפסיקה לתפקד כמעט לגמרי בשל הכאבים האינסופיים. החלה טיפולים שונים ביניהם: הידרותרפיה, פיזיותרפיה, דיקורים, טיפול רגשי ועוד, עד שהגיעה לשיקום יום בתה"ש ,שם למדה לקבל את המחלה, להפסיק להילחם בה ולחיות לצדה.
קראו גם:
"היה לי קשה לקבל את העובדה שאני נכה ושלמרות כל המאמצים שלי, לא אחזור לעולם לעבוד", סיפרה קלמר השבוע ל"מיינט רחובות", "כבר שנתיים אני נמצאת בסדנת כאב יחד עם חבריי למחלה ואנו עוזרים אחד לשני לחיות עם המחלה ולקבל את האתגרים שלה".
במקביל להתמודדות שלה, קלמר מתמודדת עם האתגרים של בניה. בנה הבכור עבר התעללות בגן בגיל 5.5 על ידי אחד הילדים, הוא נקשר בצוואר, בידיים וברגליים. מאז הפך מילד שמח לילד עצוב וחרדתי. בביה"ס היו קשיים ובגיל הבגרות אובחן עם סכיזופרניה והחל טיפול שלא עזר. לאורך השנים, בשל התמודדות עם חרדות, הוא הפסיק לצאת מהבית וחווה התפרצויות זעם. רק בגיל 20 אובחן עם פוסט טראומה, חרדות ודיכאונות כתוצאה מאותו מקרה בגן.
הקשיים בבית הובילו אותה לשיחה עם חברה בקבוצת הכאב שהמליצה לה על מרכז יה"ל בראשון לציון של עמותת איכות בשיקום. מרכז שמסייע ומייעץ למשפחות שאחד מבני המשפחה מתמודד עם קושי נפשי. בתחילה הגיעה לשמוע ולקבל כלים וייעוץ למשפחתה, כשראתה שזה תורם לה ומתוך הרצון לתרום לאחרים הפכה למתנדבת שגרירה.
"לו ידעתי על התמיכה לבני המשפחה של מתמודדים שמרכז יה"ל מעניק מוקדם יותר, יכולתי להיעזר בהם ולהקל על עצמי ועל בני משפחתי. נלחמתי בכל המערכות לבד כי לא היה לי מידע וכעת השליחות שלי היא לספר לבני משפחה של מתמודדים על השירות כדי שיוכלו להיעזר במרכז. קיבלתי כלים לדבר בשפה של ילדיי ולראות את הצד שלהם ומצד שני לא לוותר על עצמנו".
בנה הצעיר מתמודד אף הוא עם פוסט טראומה שנגרמה מאירוע של תקיפה ברחוב כשהיה בן 9. הוא סובל עד היום מהתקפי חרדה. לפני שנה חלה בקורונה ולאחרונה אובחן עם פוסט קורונה שמאופיינת אצלו בשינה מרובה ועייפות קיצונית שגורמת לחוסר תפקוד. "יש לי הרבה אשמה על שאיני יכולה לטפל בהם כפי שהייתי יכולה לו לא הייתי חולה בעצמי", אומרת קלמר, "מצד שני, המחלה אפשרה לי להבין את בניי ולהכיל את הקשיים שלהם, כי אחרת אולי לא הייתי מצליחה להבין ולקבל".
