דנה קנטרל מומחית ברפואת משפחה ומנהלת מרפאה ברחובות מג'נגלת בימים של שיגרה בין קריירה תובענית כרופאה לבין גידול ארבעה בנים. יחד עם בן זוגה דרור, מנהל מחלקה פנימית ב'אסף הרופא' הם מתגוררים בעיר יבנה.
"השביעי באוקטובר תפס את כולנו בבית שלנו", נזכרת דנה. "ישבנו יחד בממ"ד הקטנטן שלנו, שישה אנשים וכלב שלא ממש מבינים מה קרה ולמה. מהר מאד התחילו לרוץ בקבוצות הוואטסטפ שמועות על חדירת מחבלים ליישובי העוטף ושדרות. בעלי שהוא רופא של גדוד חי"ר הבין די מהר שמשהו לא שיגרתי מתרחש ובין אזעקה אחת לשנייה החל להתארגן על מדים וציוד צבאי. למרות שהוא בן 49 הוא עדיין ממשיך לעשות מילואים ומבחינתו אין מה לדבר על סיום השירות כי הוא מחויב לצוות ולאנשים".
"כל ההתארגנות המהירה הזאת ותחושת אי הוודאות באוויר היתה מלחיצה עבורי", היא מוסיפה, "זה הזכיר לי את מה שהרגשתי במלחמת צוק איתן. אבל עוד לפני שהספקתי בכלל לעכל את הנושא הוא סיים להתארגן ותוך שעות ספורות פשוט יצא לדרך ואני נשארתי לבד עם ארבעת הילדים".
התחלה מאתגרת ומורכבת
לדברי דנה, הימים הראשונים היו ממש קשים מבחינת התחושה הלאומית וגם מבחינת התחושה האישית.
"ביום הראשון הלכתי לעבודה והילדים הלכו להורי, היה לי קשה לאסוף את עצמי ולהתנתק מהחדשות אבל עשיתי את זה למען המטופלים.
הייחודיות של המרפאה שלי היא העובדה שכרופאת משפחה אני מטפלת בטווח רחב של גילאים. אני מטפלת במשפחות שלמות- לפעמים בשלושה דורות באותה המשפחה בסבא, באבא ובנכדים. ואני בעצם יכולה לראות את התמונה המשפחתית הכוללת. אני רואה את האדם בראי משפחתו וכך יש לי ראייה טובה יותר על אופן ודרכי הטיפול ועל הרקע התורשתי. זה נותן לי כלים טיפוליים רחבים יותר מבוססי ידע גנטי ותורשתי. בנוסף, כמנהלת המרפאה אחד הדברים שחשובים לי הוא האווירה המשפחתית, המחויבות והאיכפתיות של הצוות. וזו היתה בעצם התמונה שראיתי לנגד עיניי כשחזרתי לעבודה בזמן המלחמה- את הקהילה של המטופלים ואת הצוות. וזה מה שנתן לי כוח לחזור לשיגרת המלחמה למרות המחשבות על הילדים, הבעל וכמובן המדינה. ואכן במבט לאחור, העבודה עם הצוות במרפאה ועם המטופלים נתנה משמעות חיובית ועזרה לי להתמודד עם ההיעדרות של דרור והדאגות הרבות".
כשאבא בחזית אמא לוחמת בעורף
"דרור בן זוגי לא היה בבית כמעט שלושה חודשים ברציפות למעט חופשות קצרצרות ממש", היא מדגישה. "ומכיוון שהוא היה בתוך הרצועה גם לא היה לנו קשר טלפוני איתו דבר שהיה ממש קשה לכולנו. כשהוא כבר חזר הביתה הוא היה מפורק מעייפות וכל הזמן גם קיבל טלפונים מהצבא. בזמן הקצר שהא היה כולם גם הרגישו שהם רוצים להיות איתו ולהינות ממנו וזה בהחלט לא היתה התמודדות קלה".
"מכיוון שלא היה לו טלפון היתה לנו אפשרות לשלוח לו מכתבים דרך אחת הבנות בגדוד שהיתה מעבירה אותם ללוחמים. אז כל פעם ילד אחר כתב לו ואפילו הצלחנו לשלוח לו ארגז פינוקים ליום ההולדת עם ברכות. ומכיוון שחזרנו מחו"ל רק כמה ימים לפני פרוץ המלחמה פיתחתי לו תמונות והוא ממש התרגש". .
"לכל אורך התקופה ניסיתי להיות חזקה ליד הילדים ולשדר להם רוגע" מוסיפה דנה. "עשיתי הכל כדי ליצור עבורם מצב של שיגרה וחיים נורמליים. ההורים שלי שגרים קרוב אליי היו העוגן שלי והדבר איפשר לי להקדיש זמן למטופלים שלי. יום אחד הגעתי ואמרתי להוריי שאני מרגישה לא נוח להפיל עליהם את הטיפול בילדים. התשובה שקיבלתי מהם היתה שזו למעשה התרומה שלהם למאמץ המלחמתי ושככה הם מרגישים משמעותיים וזו הדדיות".
האושר טמון בדברים הקטנים
"התקופה הזאת היתה תקופה מאד מאתגרת אבל הבנתי שכעם אנחנו חזקים מאד וזו תובנה חשובה", מסכמת דנה. התמיכה שקיבלתי מהצוות במרפאה, מהמטופלים וגם מהכללית היתה חשובה מאד עבורי. וכמובן גם המקצוע שלי כרופאת משפחה שגרם לי להרגיש משמעותית ותורמת. ודבר נוסף, שגיליתי הוא הכוחות והעוצמות שחבויים בי ובילדים שלי ,שעזרו לנו לצלוח בבריאות את התקופה ולראות את האושר גם בדברים הקטנים".
"הרופאים והצוותים שלנו מעניקים מעטפת רפואית הוליסטית לקהילה שלנו בימי שיגרה ובשעת חירום", מסכמת פטריסיה צימרמן מנהלת מחוז מרכז של כללית. "ד"ר דנה קנטרל היא דוגמא חיה לכך. השמירה על בריאותם של המטופלים שלנו היא המחוייבות והאחריות שלנו ואנו נמשיך לקיימה גם בעתיד לרווחת כל הקהילה".
בשיתוף עם כללית מחוז מרכז
