שי אלעד (45), תושב השפלה, ספג מכה בראשו בעבודה לפני קצת יותר משנה וסבל פגיעה משמעותית. אלעד היה בעל עסק בתחום התקשורת, הוא עבד בכל הארץ והיו תחתיו צוותים ועובדים רבים. "בהתחלה עוד ניסיתי לחזור לשגרת החיים", הוא מספר, "ופתאום ביום אחד לא יכולתי לעשות כלום. ניסיתי אחרי הפציעה לחזור לשגרה כמה שיותר מהר, חזרתי לעבוד ולהסתובב אבל הרגשתי שזהו, אני נגמר, לא יכולתי להמשיך יותר".
בשלב זה הגיע לבית חולים הרצפלד. "יש לי מטרות שאני בדרך כלל מיישם עד הסוף, למשל לחזור וללכת כמו שצריך, ברמה של להרים את קצב הלב. הייתי כל הזמן במצב רדום, לא מצליח להתנשף אפילו, ואז גיליתי את העולם של המקלות שמאזנים אותי עם הסחרחורות. שמו לי מכשירי שמיעה ופתאום אני שומע את עצמי ואני מדבר יותר מהר ומובן. יש מטרה ואנחנו עובדים על זה מאוד קשה. כל הבית נרתם, אשתי והילדים, בתמיכה אין סופית, בעזרה והבנה".
בקרוב: בריכה טיפולית
הסיפור של אלעד הוא רק אחד מיני רבים. בית החולים השיקומי־גריאטרי הרצפלד בגדרה, שהיה ידוע עד לשנים האחרונות כמרכז רפואי לקשישים בסוף דרכם, הפך למקום של התחלה לאנשים שעברו תאונות דרכים ונפצעו בעבודה או בצבא.
בשש השנים האחרונות זכה בית החולים לתואר מצטיין בין בתי החולים של קבוצת 'כללית', ובקרב בתי החולים כולם זכה לציון הגבוה ביותר בנושא חוויית המטופל.
"הצוותים מגיעים לכאן כל בוקר ונלחמים על כל מטופל", מספרת שיפרה פרידמן־ויצמן, המנהלת האדמיניסטרטיבית של המרכז הרפואי. לדבריה, השלב הבא הוא להוסיף עוד אלפי מטרים רבועים לבית החולים ולהפוך אותו לחדשני מבחינת המראה החיצוני.
בית החולים הוא בית חולים שיקומי־גריאטרי, אך לאורך השנים דבקה בו תדמית של בית חולים לקשישים ומבוגרים, מעין "תחנה אחרונה". בעשור האחרון חל בו שינוי משמעותי והוא הפך למרכז רפואי שיקומי לצעירים רבים.
"במערכת אחרת של מציאות מדומה יש לנו מרכיב של סופרמרקט טיפולי, שאנחנו יכולים לקחת את המטופל ולבדוק איך הוא מסתדר עם ביצוע קניות"
לאחרונה יצא מכרז ארצי לבחירת חברת אדריכלות שתשפר את מראהו החיצוני, והוחלט שתיבנה בו בריכה טיפולית שכל כך נחוצה באיזור. הצוותים במקום גם עובדים עם מטופלים באמצעות עזרים מתקדמים כמו מכשירי מציאות מדומה, ותוך שימת דגש על חזרה לחיים האמיתיים.
"מציל את החיים"
"שיקום נמשך לכל החיים", אומרת ד"ר טטיאנה ונדר, מנהלת יחידת השיקום. "אני מאמינה שאי־אפשר לשקם בלי חיבור רגשי. לכל מטופל יש את הטלפון האישי שלי. אומרים שזו טעות, כי אנשים מתחילים להתקשר אלי על כל דבר, אבל אני חושבת שצריכים להרגיע, שזה באמת ככה, אנחנו פה בשבילם, כל שאלה, גם כשהם ישתחררו, אני תמיד אומרת: אנחנו פה".
ד"ר ונדר מספרת שלמחלקה מגיעים גם חיילים ושוטרים, אנשים צעירים, עם חשש. "לפעמים יש להם תדמית על בית החולים, והם מהר מאוד מגלים שזה לא ככה. גיל הוא עניין משני. אומרים שטיפול נמרץ מציל חיים, הוא משאיר בחיים, אבל שיקום מציל את החיים".
טל פלג, מנהלת שירותי הפיזיותרפיה, מסבירה ששיקום הוא ריצה למרחקים ארוכים. "צריך הרבה סבלנות ויכולים להיות משברים", היא אומרת. "יכולה להיות התקדמות גדולה ואז ירידה, ואז שוב. זה ממש תהליך שלוקח זמן".
הדס לבקוביץ, מנהלת ריפוי בעיסוק, מספרת על המכשירים החדשים של מציאות מדומה שהשנה הצטיידו בהם במחלקה, בהם מכשיר בשם 'פבלו' "ותוכנות שעובדות עם סנסורים שמשפרים טווחי תנועה וכוח. המטופל מפעיל דמות 'אוואטר', וכך מתרגלים טווחי תנועה של איברים בגוף. כשהמטופל משתמש במכשיר הוא מרוכז במשחק ומגיע לתוצאות טובות יותר, כאילו מבלי לשים לב".
לדבריה, 'פבלו' היא מערכת שמאפשרת גם לעבוד עם סנסורים שונים שיכולים לדמות נהיגה ברכב. "במערכת אחרת של מציאות מדומה יש לנו מרכיב של סופרמרקט טיפולי, שאנחנו יכולים לקחת את המטופל ולבדוק איך הוא מסתדר עם ביצוע קניות, עם רשימת קניות, עם תשלום בקופה ואיסוף מוצרים, והכל דרך מציאות מדומה".
במציאות המדומה גם בונים לאנשים את חלל העבודה שלהם במדויק כדי לתרגל עימם את ימי החזרה לעבודה. "אנחנו מבנים סביבות עבודה, כל אחד בהתאם למה שהוא עשה – אם זו עבודה משרדית, אם זה נגרייה או כל דבר אחר, ממש מדמים את התפקוד, על המרכיבים והמוטוריקה. אפילו היה לנו כאן מוהל שעשה סימולציות במציאות מדומה".
לבקוביץ מסבירה שהמטרה היא להחזיר אנשים למעגל העבודה וחיי המשפחה בצורה הטובה ביותר, והקרובה ביותר לאיך שהתנהלו טרם הפגיעה. דבר נוסף שעושים עם המטופלים הוא לדמות מחדש את החיים בבית, כולל תרגול בתוך מודל דירה שבה יש מטבח.
ד"ר ונדר מסבירה שלמרות שכיום רואים יותר ויותר צעירים מטופלים בהרצפלד, גם המבוגרים מעוניינים בשימוש בטכנולוגיות החדשות כדי לחזור לשגרה. "היום יש הזדקנות של האוכלוסייה ויש הרבה אנשים מבוגרים", היא אומרת. "החברה והם הבינו שהם צריכים ודורשים איכות חיים. היום בן 85 ובן 90 רוצים להיות פעילים ולשמור על איכות חיים. הם שואלים על ספורט ושולטים באינטרנט וכל הגישה לשיקום של אדם מבוגר השתנתה. עכשיו הרצפלד זו התחלה, לא הסוף".
אחות ומטופלת
במחלקת מונשמים בהרצפלד עובדת האחות סמדר בקל, שחוותה את בית החולים משני צדי המתרס. היא עבדה במשך 26 שנים כאחות בקהילה, ולפני שנה וחצי החלה לעבוד במחלקת מונשמים. זמן קצר לאחר מכן היתה מעורבת בתאונת דרכים קשה. "נאלצתי לעבור ניתוח חירום בעמוד השדרה הצווארי", היא מספרת. "מיד צירפו אותי לצוות כאן ויצא לי להכיר את הצוות כאחות וכמטופלת, וזה ממש לא מקום של פרוטוקול טיפולי עם בעיה כזו או אחרת". לאחרונה חזרה לעבוד כאחות במחלקת מונשמים. "חזרתי לעבוד לפני שבועיים, בגמישות של שעות וימי עבודה ועם ליווי. להיות אחות זה עולם שלם אז היה צריך למצוא לי את הנישה שיכולה להתאים לי. רק משיחה עם מטופל שהעליתי לו חיוך זה היה: 'וואו – חזרתי לעצמי'".