"כל כך חיכיתי שהחיים יחזרו למסלול, וכשזה התחיל לקרות, במקום להסתער שוב על השגרה, הרגשתי איך העייפות, הדכדוך והדאגה מזדחלות לתוכי", אומרת חפצי ויניק, מטפלת רגשית cbt ומנחת הורים העוסקת בייעוץ אישי, זוגי ומשפחתי. "פתאום ה'חוץ' נראה לי סואן, מלחיץ ותובעני. הרגשתי שמשהו בתוכי רוצה להמשיך להתמסר לזרועות המחבקות של ההרגל. כמה וכמה פעמים אמרתי לעצמי בקול נוזף, 'את צריכה להתניע את עצמך מחדש, הקליניקה שלך מושבתת כבר חודשיים, תעשי עם זה משהו", אבל בכל פעם הבטחתי לעצמי להתחיל ממחר".
התחושות שמתארת ויניק מאפיינות אנשים רבים שמנסים לחזור לשגרה. "רבים חוו בימי הקורונה סוג של טראומה, ויש כאלה שהרגישו שממש מתאים להם לעצור, כי היו זקוקים לפסק זמן", היא מסבירה. "ועכשיו כולם צריכים להסתגל מחדש ולהתאים את עצמם למצב שיש בו חוסר ודאות, קושי כלכלי, חיפוש עבודה, הגבלות לא נעימות, חשש מפני גל שני - וכמובן שזה לא פשוט".
אז איך חוזרים למסלול?
"הדבר הראשון שצריך לעשות הוא לקבוע יעדים מדידים", אומרת ויניק. "משימות גדולות עלולות להבהיל, ונעדיף לדחות אותן שוב ושוב. לכן עדיף לפרק משימה גדולה לכמה משימות קטנות קונקרטיות וברות ביצוע. זה הרבה פחות מאיים ומחזק את הביטחון ותחושת המסוגלות העצמית. לדוגמה: במקום לחשוב 'אני חייבת לשקם את הקליניקה המושבתת שלי', אמרתי לעצמי: תתקשרי לחמישה מטופלים עד סוף השבוע. זה באמת לא דרש מאמץ גדול מדי".
העצה השנייה של ויניק היא להשתמש בשיטת "תגמול חלופי", כלומר: ללוות משימה לא נעימה ב"פיצוי" כלשהו. "למשל, אחרי שביצעתם את המטלה, פרגנו לעצמכם צפייה בפרק נוסף מסדרה שאתם אוהבים. אם עדיין קשה לכם לנוע לפעולה, נסו להזכיר לעצמכם מדוע המשימה חשובה. כמו שאמר ויקטור פרנקל: המשמעות שאנחנו יוצקים בחיים היא הכוח המניע החזק ביותר".
מה עם ה'נפילות' באמצע הדרך?
"חשוב שלא תלקו את עצמכם או את הילדים שלכם. סלחו לעצמכם על 'נפילה זמנית'. כל חזרה לשגרה עלולה להתבטא ברגרסיה ובחוסר שקט. הקשיבו לילדים באמפתיה ללא שיפוטיות ותנו מקום גם לרגשות קשים. תרגיעו את עצמכם, תנשמו עמוק ותאמרו לעצמכם, 'זה לא קל אבל אני מסוגל להתמודד'. לדיבור הפנימי שלנו יש השפעה גדולה עלינו".
לחזור למיומנויות החברתיות
"הרצף הארוך של ימי הקורונה יצר לילדים שגרה חדשה", אומר בן לאון, מטפל התנהגותי ומדריך הורים: "השעות שלהם התבלבלו והזמן הממושך במחיצת ההורים עשה להם טוב. עכשיו פתאום זמן האיכות עם ההורים שוב מתכווץ וזה קשה להם רגשית. חודשיים וחצי הם הלכו לישון מאוחר, ופתאום הם שוב נדרשים להתאים את עצמם לתנאים משתנים, כמו אקורדאון. רגע ככה ורגע ככה. גם למבוגרים זה קשה, אז לילדים על אחת כמה וכמה".
לדברי לאון, מה חשוב הוא, גם היום וגם במקרה שהקורונה תשוב, הוא לייצר הרגלים ולשמור על רצף תפקודי. "חשוב שההורה יקבל את הקושי, יקשיב ולאט לאט ייצר לילד מחדש את השגרה בצורה יזומה – משני הכיוונים: מצד אחד להחזיר את הילד לסדר היום המוכר שיש בו לימודים, שיעורים, חברים ומיומנויות חברתיות, ומצד שני: לשמר את הקשר עם ההורים. "נוכחנו לדעת שזה אפשרי", הוא אומר, "לכן אל תחמיצו את שימור זמן האיכות שאליו התרגלתם בימי הקורונה. תתחילו משעה בשבוע שהיא רק שלכם ושל הילד. שחקו משחק קופסה בחדר או לכו לאכול ארטיק ביחד. אלה דברים קטנים שנשארים עם הילד ומאפשרים לנהל איתו דיאלוג, שלרוב נעלם ביומיום המטורף שלנו".
לדבר על הקושי
"ילדים אוהבים שגרה, היא יוצרת אצלם תחושת ביטחון ושליטה. כשילד יודע למה לצפות הוא רגוע יותר", אומרת נועה שחר, מדריכת הורים לגיל הרך. "ימי האפטר שוק של הקורונה מציפים בעיות רבות. הגבולות נפרצו, לא היה סדר יום וכולם יצאו מבולבלים. מנקודת מבטם של הילדים, לצד הקשיים, הייתה להם תקופה נפלאה: הם נהנו להתעורר מאוחר, להישאר בבית ולבלות עם ההורים. לכן מובן שהחזרה לשגרה הרגילה לא פשוטה להם".
איך עוזרים להם להסתגל?
"לפני כל הקשיים הרגשיים, קיים קושי פיזי בסיסי: להתעורר מוקדם אחרי חודשיים של יקיצה טבעית. אז כדאי להקדים את שעת השינה של הילדים, גם אם מדובר בהקדמה משמעותית של התארגנות הערב, עם המקלחת, הארוחה וכו'.
"עבור משפחות רבות הבוקר הוא הזמן הקשה ביותר של היום. כדי להעלות את המוטיבציה של הילדים להתארגנות מהירה צרו איתם "מסלול בוקר" מצויר – החליטו על סדר פעולות קבוע ויחד עם הילדים כתבו וציירו אותו. כך תהפכו את ההתארגנות למעין משחק תחנות כשהילדים עוברים מפעולה לפעולה. אם נשאר זמן בסוף המסלול אפשר לקבוע פעילות שהם אוהבים כתחנה נוספת.
"שמרו את ההרגלים הטובים שפיתחתם בתקופת הקורונה: התרגלתם ללכת לקטוף פרחים או לבקר את חתולי הרחוב במסגרת 100 המטרים המותרים? הקמתם מוזיאון של יצירות מגלילי נייר טואלט? חזרו לפעילויות האלה מדי פעם. הילדים נהנו מהן באמת, לא כי לא הייתה להם ברירה. והכי חשוב: דברו איתם בפתיחות על הקשיים ואל תבטלו אותם. הידיעה שיש מישהו שמבין אותם ויודע מה עובר עליהם תעזור להם להסתגל מחדש הרבה יותר בקלות".
