"הדיכאון והחרדה לא תמיד באים ביחד, אבל במקרה שלי כך זה היה", אומרת השחקנית נעה אוחיון (24) מרחובות.
"יש המון שנאה וביקורת עצמית שמתלוות להתמודדות הזאת. הרגשת הזרות, הכישלון, הבדידות. והניסיון לקום מהמצב הזה".
לקראת סיום לימודי המשחק בבית ספר "גודמן", התבקשה אוחיון להכין יצירה אישית שתעלה בהפקת הגמר. "הייתי מתוסכלת מעצמי, שהחרדה שלי כל כך משתקת אותי, שפשוט התיישבתי על הפסנתר והתחלתי לדבר אל עצמי עם המוזיקה. ליצור מונולוג עידוד עם פסקול", היא מספרת.
"הייתי במקום נמוך. היו לי תפקידים מעניינים וחברים טובים ולא הבנתי למה אני כמו שאני. לא חשבתי שאעשה יצירה על הדיכאון ועל החרדה אבל ככה יצא. ניסיתי מול המראה את התנועות. רציתי משהו שיביע את המלחמה. את הרצון לקום מהמיטה. משהו כל כך טריוואלי שהפך כל כך קשה לאנשים שחיים עם המצב הזה. כשהגעתי לשיעור הכיתה הגיבה, המורה עמית זמיר תמך והבנתי: זאת תהיה היצירה שלי בסיום הלימודים".
בימים אלה סיימה אוחיון את לימודי המשחק. היצירה שלה, "תתחילי בלשטוף פנים" משודרת בערוץ היוטיוב של "גודמן" כחלק מ"קפיצת ראש", הפקת הגמר בה מוצגים ביכורי יצירה פרי עטם של בוגרי מחזור י"ג.
קראו גם:
"מעבר לעובדה שמדובר במאבק שמעסיק אותי אישית, יש המון שתיקה והמון סטיגמות סביב הנושא", היא אומרת. "אנחנו תמיד מחפשים תירוץ - אבל למה אנשים הם כאלה?
לי זה עוד "קל", כביכול יש לי תירוצים ברורים: אבי, סבי אחותי ורבים מדודיי נפטרו כשהייתי בת עשרה. מה שאמור להסביר את העובדה שבגיל שמונה עשרה ובעיקר בגיל עשרים חוויתי דיכאון כל כך עמוק שגרם לי לא לרצות לחיות. התקפי חרדה שגרמו לי לא לצאת מהבית. יש לי את הסיבות שלי להסתתר מאחוריהן. הסיבות שלי ללבוש כמגן מול החברה - זאת לא אני. זה החיים.
אני חושבת על אנשים שהיו או שעדיין במצבי שה"סיבות" שלהם נסתרות מהעין, ועל תחושת הזרות שהם חווים. זה מעציב אותי.
"הדיבור שלנו - נורמלי לא נורמלי. ההקטנה שלנו לאנשים שנתפסים חלשים. מי שלא מתמודד עם זה לא יודע כמה חזק אתה צריך להיות כדי לצאת מהבית אחרי התקף חרדה. כמה חזק אתה צריך להיות כדי ללכת לטיפול כשאתה מרגיש שהתפקיד שלך בחיים נגמר.
כמות ההשפלה שאתה חווה והבדידות רק מהתפיסה של החברה לגביך. אני לא רוצה לשתוק על זה יותר. אני לא רוצה שאף אחד ירגיש בושה וישתוק על זה יותר. כי זה מה שגורם לאנשים להישאב לפחד. לא ללכת לטיפול ולא לצאת מזה.
אני שוחררתי מהצבא (לשירות לאומי - דיאלוג בחשכה שאהובים מאוד בליבי) בגלל שהייתי בדיכאון. וכן, זה רפואי. וכן, זה נפשי. שנים התביישתי בכך ורציתי לקבור את עצמי שלא הייתי כמו כל החברים שלי.
הגיע הזמן לצאת מהבושה של מה שהדיכאון לקח ולהבין מה הוא נתן. בשביל לצאת מעצמי ולהתחיל לראות את העולם הייתי חייבת קודם כל לא להתבייש כל כך חזק במה שקרה לי. זה תהליך. אני עוד לא לגמרי שם. אבל היצירה הזאת היא צעד גדול בשבילי.
"המון אנשים הזדהו עם היצירה שלי, גם כאלה שאני לא מכירה, וזה מאוד מרגש. כל מה שצריך זה לדעת שריגשת מישהו אי שם. אני לא יכולה להתחיל לתאר את הרגשת הסיפוק והתדהמה כשמישהו מגיב למשהו שיצרת. אני ממש בהלם שזה נגע ככה באנשים ואני ממש מבינה כמה זה מוזר ולא מובן מאליו. אמנות זה דבר מופלא".
ניתן לצפות בכלל היצירות בדף היוטיוב של "גודמן"
