לפני כשבועיים, לאחר התייצבותו בטקס הנחת אבן פינה באשקלון ובמסגרת ניסיונו לעשות נפשות לבחירתו מחדש, התייצב בנימין נתניהו ב"פלאפל צנעני" שבמדרחוב מגדל. ראש הממשלה, שידוע כחובב מסעדות משובחות (ועל פי דיווחים בעבר, קנה לעצמו גם שם של אחד שחובב פחות את שלב החשבון), ביקר במוסד הקולינרי הוותיק שבמעלה המדרחוב המקומי והזמין מנה נאה של כדורים חמים בפיתה (ועל פי הדיווחים שילם במזומן, תבין וטקילין).
האמת? קשה לקנא במי שמנסה לאכול להנאתו מנת פלאפל כשהמון רב של אנשים מקיף אותו ומצלמות טלוויזיה וסלולרי מבזיקות בעיניו ללא הרף. איך אפשר לאכול ככה, כשאתה חושש שתיתפס כשטחינה ניגרת על סנטרך או שגבעול פטרוזיליה ימצא לו בית חם בין שינייך, ואפילו חמור מכך: מה תאמר רעייתך כשכתם של צ'יפס שמנוני יכסה את חליפתך? אולי היא לא תגיד כלום בעצם, בעיקר אם אפשר לנסוע לעשות כביסה בפורטוגל.
בין חיפזון למהירות
ביום ראשון בצהריים צבא המון רב על דלפק דוכן הפלאפל, למרות שביבי לא היה שם. חלק מההמון הגיע על מנת לשבת במקום, חלקו על מנת לקחת הביתה. אז מי חוץ מביבי מגיע ל"פלאפל צנעני"?
אפשר להתייחס אל הקליינטורה כאל התמצית המזוקקת ביותר של הישראליות: פועלים קשי יום, צעירים קלי דעת, קשישים שמתקשים בהליכתם ותלמידי בית ספר קלי רגל.
מצא חן בעיניי במיוחד הקשיש שהגיע עם המטפלת הרוסייה שלו והכריח אותה לשים קצת חריף במנה שלה, כי זה לא טעים בלי. המחאות שלה לא עזרו - הוא אולי זקוק לעזרה פיזית, אבל נראה כי מבחינת העקשנות שלו הוא כפי שהיה תמיד.
בחור חדש בעיר שהגיע ל"פלאפל צנעני" ושאל לתומו אם יש שווארמה, נענה בנחרות בוז מצד הנוכחים והסתלק מבויש מהמקום.
הזמנתי מנה עם הרבה חריף, הרבה טחינה וסלט ירקות. בינתיים לעסתי את הכדור שהוצע לי כדי שלא אשתעמם בעשר השניות שבהן הבחור מעבר לדוכן מצליח למרבה התדהמה להכין מנה שלמה. איזו עבודת מלקחיים משובחת. למרבה הפלא, כלום לא מתערבב בין המגשים למרות המהירות.
במקומות אחרים, פעמים רבות בשל הניסיון להיות זריז ויעיל נופלות פיסות מהסלט לחמוצים וחתיכות חמוצים נודדות למגש הצ'יפס או לקערת הטחינה. כאן זה לא קרה - וזה ההבדל בין מהירות לחיפזון כנראה.
מה שמבדיל אותנו מהחיות
הגענו למנה עצמה. שני כדורים מעטרים כראוי את ראשה של הפיתה. יש מי שדוחף אותם פנימה לבטנה של הפיתה והופך אותם לחלק אינטגרלי מהמנה, ויש מי שטועם מהם בנפרד כהקדמה למנה עצמה. כך ראוי וכך רצוי לעשות. בדיוק כפי שלא מערבבים בין הקצפת של מעדן המילקי לשוקולד שמתחתיו. אין כאן שום עניין של טעם אישי. זה מה שמבדיל אותנו מהחיות.
טעם כדור הפלאפל של צנעני באשקלון בסדר. לא יותר מזה - וחבל, כי בשביל מנה ב־18 שקלים הייתי מצפה שזה יהיה טעם שיטביע עליי את חותמו. לצערי, זו בהחלט לא מנה שאזכור בהמשך חיי ולא מקום שאהפוך לעצירה קבועה שלי כשאני מתייצב עם מאבטחיי בדרך לסניף הליכוד בעיר, או סתם כשמתחשק לי לאכול פלאפל.
היה בסך הכל טעים, זה נכון, אבל כבר אכלתי פלאפלים טעימים יותר. היו חסרים לי העקיצה, הניצוץ, הטעם המפתיע שיבדיל בין הפלאפל של צנעני לאחרים ויהפוך אותו באמת ליחיד ומיוחד. אפילו המרקם שלו סתמי ורגיל. אולי יש כאלו שזה מה שהם מחפשים - וזה בסדר גמור, כמובן כל עוד הם לא יערבבו את שני הכדורים מלמעלה עם שאר המנה.
ואחרי כל זה חייבים להודות שהמנה עצמה, כמנה, דווקא טובה. הסלטים טריים, החריף טעים, הצ'יפס עשוי היטב והפיתות מעולות. המקום נקי למדי והעובדים ממהרים לפנות שולחנות מלוכלכים על מנת לעשות מקום לסועדים הבאים.
ואם נגענו בעובדים, ציון לשבח מגיע להם כשגילו נדיבות יוצאת דופן כלפיי כאשר גיליתי שאין לי כסף בארנק (למרות שהייתי בטוח שיש לי). "לא מקבלים אשראי אצלנו אז תשלם אחר כך", הם אמרו ולא אילצו אותי ללכת לבקש אישור למימון חריג מקרובי משפחה עמוסים, "קודם תאכל".
לפתע מישהי משכה בזרועי ואמרה לי שנפלו לי מאה שקלים מהכיס. הייתי אסיר תודה והצעתי להזמין אותה לפלאפל, אבל היא אמרה שהיא ממהרת. הקשיש מאחוריי אמר למטפלת הרוסייה שלו להביא לו עוד חריף. פתאום ראיתי שהיא הוסיפה גם לפיתה שלה.
מראה מקום:
"פלאפל צנעני", הרצל 13, אשקלון
טלפון: 052-2871773
שעות פעילות: א'-ה' 9:00-21:00, ו' 9:00-15:00
פסקול: עוד חריף
תג מחיר: מנת פלאפל - 18 שקל, דיאט קולה - שמונה שקלים; סך הכל: 26 שקל
