אני יודע שזה לא מדויק מבחינה מדעית אז אל תתפסו אותי במילה, אבל לפחות שלוש שנים מחיי ירדו לטמיון כשהמלצר הודיע לי בחיוך מתנצל שאין את קרואסון הסביח - המנה שהזמנתי לארוחת הבוקר שלי במסעדת "פאטיו" באשקלון.
"במטבח אמרו שאין תפוחי אדמה", הוא הסביר כאילו שמדובר בעניין של מה בכך, גם מצדי וגם מצד תפוחי האדמה. אבל הוא טעה באופן מוחלט.
מבחינתי היה מדובר במשבר. בתור אחד שכבר ראה וחווה דברים לא פשוטים, זה הזכיר לי את רעב תפוחי האדמה הגדול באירלנד בין השנים 1846 ו־1849 - שאמנם נגרם בשל טפיל אכזרי וחסר לב בשם כימשון ולא בגלל שבמטבח נגמרו תפוחי האדמה - אבל מבחינתי זה היינו הך, כי שלוש שנים הלכו לפח. ואני לא יכול לוותר על שלוש שנים מהחיים שלי, לא בגילי, בכל אופן.
זה ברור כשמש ביולי באשקלון שהמחסור בתפוחי אדמה ב"פאטיו" לא ממש דומה למחסור שהפיל קרוב למיליון קורבנות באירלנד, אבל לי זה הרגיש קרוב, גם משום שתמיד הרגשתי שיכולתי להיות אירי אם הייתי עושה קצת מאמץ, וגם משום שאותו כימשון ארור, או לפחות קרוב משפחה שלו, החל לטפס במעלה בטני והפך לגולה רוחשת של מצוקה.
"רוצה להזמין משהו אחר?", אמר המלצר, שעיניו טחו מלראות את הכימשון שהשתלט על כל חלקה טובה בגופי.
"Tam agoomawh gramahogood", ענה לו הכימשון במקומי באירית (בניב של לנסטר), "אני בסדר, תודה לך".
נשבר הרעב
חמש דקות ושלוש שנים אחרי חזר המלצר. "אדוני", הוא אמר, "טעינו. יש תפוחי אדמה".
אני לא יודע איך היה איכר אירי מתייחס לזה, אבל שלוש השנים שעברו מאז ההזמנה שלי זה המון זמן, והייתי צריך לשחזר במוחי למה הוא מתכוון ומה הזמנתי אז.
"אתה מתכוון לקרואסון?" שאלתי בנימה מהוססת.
"בהחלט", ענה הוא בנימה החלטית.
"אז נגמר הרעב הגדול?" שאלתי בחשש, והוא הביט בי באופן מסויג משהו.
אני חושב על איכר אירי שהיה זוכה לקבל בימים הקשים ההם של המאה ה־19 את הקרואסון שקיבלתי אני כאן באשקלון. יצירת מזון מפוארת ומגוונת שהוא היה בוודאי חולק עם בני משפחתו, אם לא עם כל אנשי הכפר שלו (או מה שנשאר מהם אחרי הרעב הגדול).
מה לא היה כאן? תפוחי אדמה, חצילים, אריסה, לימון כבוש, טחינה, ביצה רכה - והכל בתוך קרואסון טרי ובגודל נאה ומתפצפץ. אה, כן, ולצד זה גם סלט עגבניות, בצל ופטרוזיליה.
וזה היה נפלא וטעים ולא רק בגלל שעברו שלוש שנים ללא מזון, אלא בגלל שאובייקטיבית, כל ביס גילה טעמים חדשים ומרתקים.
עגבניות וריבה
למרבה הפלא, אשתי נראתה ממש כמו לפני שלוש שנים. מתברר כי בזמן שאני נאבקתי בכימשון היא כבר קיבלה את ארוחת הבוקר הנהדרת שלה:
חביתה טעימה להפליא עם בצל, סלסלה עם ארבעה סוגי מאפים חמים, כוסית גרנולה עשירה ומספר לא מבוטל של מטבלים טריים, שהמצטיינים שבהם: סלט הפלפלים וסלט הדלעת החריפה.
הדבר היחיד שעצבן אותה (וזה טוב, כי בדרך כלל יש הרבה דברים שמעצבנים אותה) היה ריבת העגבניות שהיא שונאת, גם בגלל הטעם אבל גם בגלל שיש לה שני מצבי צבירה: של מוצק ושל נוזל.
הנורא מכל היה שלחבר'ה מ"פאטיו" לא היה תחליף לריבת העגבניות - שזה כבר מחדל (אם לא קטסטרופה) עבורה, כי היא לא ממוצא אירי כמוני ולא עברה רעב בחיים.
הנקמה מוגשת מתוקה
בתפריט של "פאטיו", שכמו כל דבר (למעט ריבת העגבניות, בסדר) בבית הקפה הנחמד הזה, הוא מוקפד ומעודכן, מוצגת מנה אחרונה שהחלטתי שהיא המנה הכי מתאימה למי שאיבד בשעה האחרונה שלוש שנים מחייו.
מדובר בקרואסון שחיתות שמכיל שני כדורי גלידה ענקיים (וניל ושוקולד), רוטב טופי מלוח, בננות מקורמלות ולצד כל זה כוס קצפת אקסטרא לארג'. בואו נגיד באירית כי אם קרואסון הסביח היה מספיק לבני כפרו של אירי ממוצע ב־1846, אז ניתן להניח שב־1949 כמות הסוכר שגדשה את קרואסון השחיתות הייתה מספיקה לבני הנפה כולה, כולל אלו שהמתינו בנמל לאונייה שתיקח אותם לאמריקה.
אבל מפני שהייתי רק עם אשתי וכל בני הכפר שלי לא נכחו במקום, מסיבות של גלידה נמסה הייתי חייב לאכול הכל לבדי (אשתי אכלה את הבננות).
מה שאני יכול לומר אחרי שסיימתי מנה כזו היא שאני מוכן כרגע לשלוש שנים נוספות של רעב.
מראה מקום:
"פאטיו", הנשיא 3, אשקלון
טלפון: 08-6144808
שעות פעילות:
א'-ה' 8:00-24:00, ו' 8:00-17:00, שבת 9:00-24:00
פסקול: Skibbereen הוא שיר נפלא של שינייד אוקונור על הרעב הגדול באירלנד, אבל הוא לא הושמע שם; במקומו התנגנו קאברים אומללים בסגנון הבוסה נובה לנכסי צאן ברזל מוזיקליים
תג מחיר: ארוחת בוקר - 65 שקל, קרואסון סביח - 54 שקל, קפוצ'ינו - 15 שקל,
קרואסון שחיתות - 39 שקל, הגדלת קפה - שישה שקל; סף הכל: 179 שקל
