הצילומים המופיעים במדור זה מתמקדים באופן טבעי במנות המוגשות, ולא בצלחת הריקה שנותרת בסוף הארוחה. אבל לפעמים אין מנוס אלא להסתכל גם בקנקן הריק ולא רק במה שהיה בתוכו. ובמקרה הזה - בצלחת הקלקר שהמתינה לי מתחת לשניצלים בתיבול הספרדי שהזמנתי בדוכן "השניצלייה" שבבית החולים ברזילי.
השניצלים עצמם היו מצוינים, ואת זה חשוב להדגיש, אולם כשהגעתי, כמו כל ילד טוב, לשלב שבו מרוקנים את הצלחת, גיליתי לחרדתי שני חורים שנפערו בצלחת כתוצאה מהמגע הלוהט של נתחי העוף המטוגנים.
עיון מהיר באתר של הסוכנות הממשלתית האמריקאית להגנת הסביבה לימד אותי שבתוך הקלקר (פוליסטירן מוקצף) יש פולימר בשם סטירן, שבחשיפה ארוכה נחשד כמי שעלול לגרום לכאבי ראש, סחרחורת, חולשה ואפילו דיכאון. בנוסף עלול הסטירן לפגוע במערכת העצבים המרכזית.
כמי שנמצא בעשור השישי לחייו וסובל ממרבית הצרות הנ"ל גם בימים שהוא לא אוכל שניצלים שנספגו לתוכם פולימרים, חולשה ודיכאון לא ממש הרשימו אותי, אבל כשקראתי על ראיות (לא חד משמעיות, תודה לאל) לכך שהסטירן מעלה את הסיכוי ללקות בלוקמיה ולימפומה, כל השניצלים שאכלתי בחיי חלפו מול עיניי.
מערכת מרכזית או לא, שני החורים האלה גרמו לי לעצבים. ולא, הידיעה שממש במרחק נגיעה ממתינים לי טובי הרופאים של המוסד הרפואי הדרומי לא הצליחה להרגיע את חרדותיי. אף אחד לא אוהב שגורמים זרים מתערבבים בשניצל שלו, אבל קלקר מומס זה כבר בעיה בפני עצמה.
דווקא ההתחלה היתה מבטיחה. עד שגיליתי את החורים שנותרו כמזכרת בתחתית הצלחת, החברים מ"השניצלייה" לא אכזבו. מוגשים כאן שניצלים אמיתיים מבשר טרי בתיבול מצוין, הכמות משביעת רצון והטעם של הפוליסטירן המוקצף ממש לא הורגש - לא במערכת העיכול ולא במערכת העצבים.
גם הפריפריה של המנה העיקרית התברכה בטוב טעם: המגש שקיבלתי הועמס היטב בצ'יפס שנעשו וול דאן לבקשתי, מבלי לעשות פרצופים; בסלטים, שהיו טעימים והעניקו תחושה של ירקות שנקטפו זה עתה; בפיתה שהיתה רכה וטרייה; בחצילים מטוגנים נהדרים; ולכל זה התלווה מרק עדשים מצוין שהוגש בתוספת עשרה שקלים ותבלינים.
במורד הגרון מתגנבת מועקה
כמי שכבר זכה לאכול באי אלו בתי חולים בחייו, משמח לראות איך את מקומם של קיוסקים עלובים וקפטריות מוזנחות תופסים מתחמי מזון מושקעים כמו "אתנחתא" - הקניונית החדשה שנפתחה לפני כשנתיים בבית החולים המשתדרג. אחרי הכל, ראוי שמי שמגיע לביקור בברזילי יוכל ליהנות מאוכל נורמלי שמגישות רשתות כמו "השניצלייה" ו"קפה נאמן", שפתחו סניפים במתחם המחודש (ויש גם דוכן חלבי של פיצות, יוגורט וגלידות).
אבל למרות כל הטוב הזה משהו גרם למועקה עוד בטרם התגלה צמד החורים מעוררי החרדה בתחתית המנה. אולי זה קשור לאווירת הנכאים שהשרה הבחור העגום עם הכיפה הענקית שהסתובב בין הסועדים וביקש באופן ישיר ובלי בושה 37 שקל - המחיר הנקוב של פיצה עם שתי תוספות.
ואולי זה דווקא לא הוא אלא היעדר הנוף שנשקף אל מול עיניי במרכז "אתנחתא". אז נכון שאף אחד לא מגיע לבית חולים בשביל הנוף, אבל דומני שעם קצת מעוף אדריכלי ניתן היה להביא לכך שרחבת המזון של המרכז המושקע הזה היתה זוכה להשקיף אל הים התיכון שנפרש במלוא הדרו ממש מעבר לקיר (או לכל הפחות ההרגשה היתה משתפרת אם על הקיר לא היו נתלים שלטים בלתי מעוררי תיאבון בעליל בנושאים כמו תרומת דם, כי הרי בבית חולים הרגשה זה אחד הדברים הכי חשובים. בעצם, גם במסעדות).
ועדיין, אני חייב להודות כי מערכת העצבים המרכזית שלי חשה הקלה לצאת בחזרה אל העולם שמחוץ לשערי בית החולים. עברתי את שערי בית החולים, המשכתי מעט, השקפתי על הים ומילאתי את ראותיי באוויר מלוח, תוך שאני מזמזם לעצמי זמר נוגה: "אני אהיה לצל חולף במסעדותיכם, לסוד נסתר. היו שלום, אני חייתי ביניכם כמו פוליסטירן מוקצף".
"השניצלייה". לפעמים אין מנוס אלא להסתכל גם בקנקן הריק ולא רק במה שהיה בתוכו
מראה מקום:
"השניצלייה", מרכז "אתנחתא", בית החולים ברזילי
שעות פעילות: ימים א'-ה' 10:00-21:00, ו' 9:00-15:00
פסקול: "יש לך 37 שקל?"
תג מחיר: שניצל בצלחת עם תוספות - 45 שקל, מרק עדשים - עשרה שקלים, בקבוק קולה גדול - 12 שקל; סך הכל: 67 שקל
