הימים הם ימי קורונה, אנשים רבים נמצאים בבית ומחפשים בעיקר תעסוקה שתנעים את זמנם בתקופת המשבר.
אולי בגלל זה, אבל כנראה שלא רק, המשורר הרחובותי רמי הלוי, כתב בימים האחרונים שיר על הקורונה והוא מביא את המילים המדויקות לתחושות שלנו, מילים שרבים יזדהו איתם.
רמי הלוירמי הלוי
רמי הלוי
(צילום: פרטי)

יצאתי מהבית
סוף יום, יצאתי מהבית, יצאתי להתאוורר.
אני עם עצמי ולא יותר.
הגעתי לקצה הרחוב, הסתכלתי לצדדים
הכל ריק, אין רכבים.
קריר קצת בחוץ אבל מלא אוויר,
כולם הלכו לסופר, רוקנו שם את העיר.
עוד רחוב עובר, כבר עייף אבל ממשיך ולא מוותר.
ראש הממשלה אמר בטלוויזיה "לא לבקר את המבוגרים"
והשדרנית הוסיפה "אנחנו בין שבת לכיפורים".
והאמת, זה מה שברחוב רואים.
תחנת מגן דוד ואני בפנים:
"מה להביא לכם שהמשמרת תעבור ושיהיה נעים?"
"יש הכל, תודה לאל" עונים.
אמבולנס נכנס, מוריד שלשה צעירים מתנדבים וגם אותם שואל: "מה להביא לכם, עוגת גלידה או ספר שירים?"
"באמת לא תודה" עונים וצוחקים.
מבקש רשות לצלם והם מיד מתחבקים,
אבל נזכר בראש הממשלה ואומר: "להתרחק לפחות שני מטרים ".
ממשיך לחפור ושואל, אם הם מטפלים גם בנדבקים?"
"לא, רק הרגע הנהג נסע להסיע לבידוד שני נשאים ואנחנו הצעירים בתחנה נשארים".
ואני נזכר שהייתי פעם מתנדב במגן דוד לפני שנים וכבר עברו יותר מחמישים.
הרחוב שקט, כולם כבר ישנים,
פתאום פוגש חבר הכלב של השכנים.
"בן כמה אתה?" אני שואל
והוא נובח חמש פעמים",
"ואוו, אתה ממש גדול, יכול כמעט הכול," אני מצטט מהספר שלי, עם השירים לילדים.
"כן", עונה הכלב אני יודע גם לעוף, ובחודש הבא מתחיל גם קורס אילוף".
ואני מחייך לעצמי כי זאת טעות,
והכל תלוי בקורונה ובביבי שיעצור את ההתפשטות.
ואני נזכר שהייתי פעם מאלף כלבים במגרש מכבי רחובות, וזה היה לפני שנים וכבר עברו יותר מחמישים.
==