האזעקות חזרו ושלל פחמימות פוקדות את מערכות העיכול של רבות ורבים. כן, אני מתכוונת לאכילה רגשית. ובצד השני - חוסר תיאבון. או שתעלו 10 קילו או שתרדו אותם. למזלי, הנטייה שלי בסטרס היא לצד שלא משמין. יותר מזה - שמרזה. יותר מזה - שמרזה בצורה בריאה.
משברים לאומיים, in a way, גורמים לי לשמור בהצלחה על תזונה מאוזנת ולרדת במשקל וכושר וכל החרטא, גם כי בואו, יש פחות הסחות חיצוניות בצורת מסיבות ומפגשים ליליים למיניהם. האכילה הרגשית שלי היא חברתית.
זתומרת, אכילה משותפת עם חברים, משפחה או באירוע, בעיניי מעצימה עוד קצת את תחושת הביחד. אז כשיש פחות דברים חברתיים, אני פחות בלחפש לאכול. כבר הזכרתי באחד הטורים הקודמים שיש לי בשתי נקודות אמורפיות בלו"ז חתונה של אחותי הקטנה + חתונה של אחת החברות הטובות, אז לפחות שאבוא דה בקס, מתי שהן לא יחליטו להתחתן.
עוד תופעה לצד אכילה רגשית, שהפעם אני בהחלט לוקה בה, היא קנייה רגשית. אין, עכשיו זה בול אבל בולללל הזמן לקנות סט סירים ורוד. ומגפיים שחורות שהן פריט חובה. ושטויות בעלי אקספרס. ותכשיטים מיוחדים. ואוטו.
רגע מה? אוטו זו לא קנייה רגשית. בעצם זו קצת כן. הרי אין ברחוב שלי חנייה אחת לרפואה אחרי 21:00, מה אני צריכה לייצר לעצמי בעיות חדשות? כלומר בעיית חנייה (עד שאקבל תו תושב) + בעיית "פחות כסף"? תכל'ס, שתיהן מתגמדות ביחס לבעיות שנפטרו (זו לא שגיאת כתיב) עת הגעתי הביתה עם רכבי החמוד.
נכון, יש לי בשכונה בכמה פינות רכבים להשכרה לפי שעה אם קם צורך תהומי לנסוע לאמא, אבל זה על זמן שאול, כאשר ביקור בן יום לאמא שנמצאת 35 ק"מ ממני, יכול לעלות כמו טנק דלק מלא של רכב משפחתי. מצוקת החנייה ברחובי אילצה אותי כצפוי לקנות רכב "מיני", בטנקים כאלה זה בין טנק ורבע לטנק וחצי. על תחב"צ אין בכלל מה לדבר. בארץ היא מתוכננת בצורת סיוט מתמשך ולא הגיוני, שלא להזכיר את היעדרה בשבת. אני לא באמת מסוגלת להתנייד כך מחוץ לגוש דן, וגם זה בקושי.
יש שיגידו שאני סתם מפונקת - לא מתווכחת איתכם. פשוט נמאס לי אז החלפתי בזבוז זמן, אנרגיה ומשאבים נפשיים בבזבוז כסף. כי מהם החיים אם לא רצף של בחירות בין מה לבזבז הפעם, זמן או כסף. וחוסר התלות לו ייחלתי מזה עידנים - הרגשה שלא תסולא בפז. עד כדי שזה גרם לי לכתוב "לא תסולא בפז".
חשבתם פעם על איך "מבצע קיוט קאר" זה בעצם "מבצע קיוט בוי" בהיקף פחות רחב וטווח פחות ארוך? כי שני החיפושים מצאו קווים מקבילים להתיישב עליהם מהר מאוד.
קראו גם:
יום אחד בו רציתי לשכור רכב ולנסוע לאמא, ראיתי כי לא טוב - הרכב הפנוי הכי קרוב נמצא 25 דקות הליכה. מעייף לחשוב על זה עם תיק כבד. מפה לשם, שמתי פעמיי לסוכנות השכרת רכב קרובה. שם אמרו לי "תופסים לך מסגרת באשראי", ואני אמרתי "פוס משחק". יש לי בכוונה מסגרת מסוימת, כדי לא לבזבז כסף שאין לי. וזה ממש לונג סטורי שורטר.
אז אני כבר בסוכנות, אולי אשאל נציג מכירות מה יש לו להציע. חשבתי לקנות רכב אחרי מידברן, אבל בהיעדר מידברן אפשר לקדם תכניות. מפה לשם, הוצע לי אביר החלומות. קילומטראז' נמוך, צבע אדום, אחלה נתונים בגדול, ומחיר ממש מוצלח ונמוך ממחירון. "איי דו", הכרזתי. איי מה-זה דו. ככה מהר?
בריחוף על ענן (טוב בסדר, באוטובוס) חזרתי הביתה ולא האמנתי שכבר מצאתי את הקיוט קאר שלי, שתגיע בימים הקרובים. אחרי יומיים, הופ טלפון מהסוכנות - הרכב נשלח לבדיקה ויצא לא תקין. בעיה בגיר. לא רק שאני לא רציתי לקנות אותו, גם הסוכנות לא רצתה למכור לי אותו.
וכעת, הבה ונקבילהו למבצע קיוט בוי - זה בדיוק מה שקרה לי, כשחשבתי שמצאתי את שאהבה נפשי תוך כלום כלומי זמנים, כאבתי לגלות שלא, ונותרתי כאובה חודשים על גבי חודשים (אספר מתישהו).
וכך יצאתי לדייטים עם בחורים, אה, רכבים, שהם לא מה שחיפשתי, לכאורה. וגם אם כן, לא הייתי פתוחה להכיר את הרכבים האלה. בסופו של דבר, כשהרכב האדום נשכח מליבי ומראשי, קיבלתי הצעה לרכב אחר במחיר טוב ונמוך ממחירון (קצת יותר יקר אך עדיין בתקציב), עם קילומטראז' הרבה יותר נמוך ושנתון חדש יותר, אמנם שחור אך במצב אחלה לא פחות מהאדום.
לפי זה, בקרוב מאוד יגיע... וכן, לקח לי נצח לשחרר מהרכב האדום, אה, הבחור ההוא. זה, כאמור, כבר לטור אחר.
שכולנו ניסע בדרכים טובות ומלבלבות.
