שלושת הגדולים שלי נמצאים באותו חוג שחייה. באותו היום. לא באותה שעה.
כך נראה עוד אחר צהריים שמגדיר את הקווים לדמותו של אבא מרוצים: אני, נצר למשפחת פורמולה האגדית, מסיע את כולם וכולם מרוצים.
אני פחות.
הסנדוויצ'ית הראשונה לבית עבדי אמורה להתייצב בבריכה בשעה 16:30.
כלומר, צריך לאסוף אותה מהבית. ואחר כך לאסוף את הזוחל מהגן. לפנות לכיוון הפקולטה. לסמן לשומר שיפתח את השער. לאותת לכיוון החנייה. לחנות. לרדת מהרכב. להוציא את הזוחל. ללוות את הוד מעלתה לבריכה.
משפחת עבדי. כשהכל מסתיים, הכל מתחיל מהתחלהמשפחת עבדי. כשהכל מסתיים, הכל מתחיל מהתחלה
משפחת עבדי. כשהכל מסתיים, הכל מתחיל מהתחלה
(צילום: יניב עבדי)
לחזור לרכב. לקשור את הזוחל לכיסא. לחפש לו את המוצץ. כנראה נפל ליד הבריכה. מוציא את הזוחל מהרכב. הולכים לחפש את המוצץ. מוצאים. חוזרים לרכב ונוסעים לאסוף את יורש העצר.
כבר רבע לחמש. הוא בן 12. סוחב את עצמו באיטיות מרגיזה לרכב. מבין שהוא עבר אותי בגובה או שאני מנמיך. ניצנים של ריבועים בבטן. וקול עמוק.
"איפה אחותך הקטנה?", אני שואל בטרוניה. הוא מסתכל עליי במבט מצמית.
"איפה המוצץ של הזוחל?", הוא עונה.
במורד הגרון מתחלקת מועקה. שוב הצלחתי לאבד מוצץ. היקירה תתלה אותי. יש לנו מנוי קבוע ברכישת מוצצים.
הזוחל מתחיל לרטון. כבר לא מתאים לו ללוות אותי בהסעות. הסנדוויצ'ית הקטנה מציצה עם הראש ליד חלון הרכב. "באבי, שכחתי לקחת את הסנפירים. ואת המגבת. ואת כובע הים. ואת המשקפת".
מסתכל עליה ומתחיל לרעוד. והיא בחיוכה הממיס. "אבל באביייי, תראה, לבשתי בגד ים".
שולח אותה להתארגן ומסיע את הגדול לבריכה. פונה לכיוון הפקולטה. הזוחל מתחיל לצעוק מאחוריי מהכיסא: "אבא, אבבא, אבבבא" ללא שליטה.
אני מסמן לשומר שיפתח את המחסום. עוצר בחנייה. הגביר מזדחל לו לאיטו מתוך הרכב, כאילו נדמה שהספיק להידבק למרקם הכיסא. ברוב טובו, מוציא את המוצץ שהחביא אצלו בכיס ונותן לזוחל. הזוחל שותק. סופסוף.
חוזר לכיוון הבית. הזוחל זורק עליי את המוצץ תוך כדי נסיעה. אם היה יכול, היה מוריד את החיתול וזורק גם אותו עליי.
כבר חמש ורבע. הסנדוויצ'ית הקטנה מחכה ליד החנייה. "באבי, התארגנתי".
"יופי, ילדה יפה שלי. תעלי כבר לאוטו וניסע".
פונה לכיוון הפקולטה. הזוחל כבר צורח ג'בריש עם קללות עסיסיות, חלקן ברוסית תקנית, חלקן בעיראקית יומיומית. אני מסמן לשומר שיפתח את המחסום. הוא מסתכל עליי במבט חשדני... אני יודע שהיית פה כבר היום ויותר מפעם אחת...
אח שלי, אנא, פתח את השער, עוד שלוש דקות השיעור מתחיל. מבטיח לבוא אחר כך לשיחת חולין. הלוואי ובאמת הייתי כל כך רגוע. הייתי יותר בכיוון של לדרוס את המחסום עם הרכב, אבל שיהיה.
הוא פותח השער. אני פונה שמאלה לחנייה. מוצא חנייה. הקטנה יורדת. מפרק את הזוחל מהכיסא, מנגב אותו מכל הדמעות והצרחות ומבטיח לו שתיכף יהיה טוב. מוודא שיש לו מוצץ ומתקדמים לכיוון הבריכה. חושב לעצמי שהנה, יש לנו כמה דקות לנוח. טעיתי.
הסנדוויצ'ית הגדולה בדיוק סיימה את השיעור. עכשיו צריך להתחיל את המסע - להחזיר אותם הביתה. והכל מתחיל מהתחלה.
יניב עבדי, פעיל חברתי ברחובות, נשוי לעדי ואב לארבעה ילדים שמשגעים אותו (בכיף)