"סליחה?" שמעתי פתאום קול צעיר ורך בסמוך אליי. "אפשר לשאול אותך משהו?"
הסטתי את המבט. לצידי עמדה ילדה קטנה כבת עשר ומבט שואל בעיניה.
"בוודאי", חייכתי אליה, מצפה לשאלה. גם עיני שותפיי לשולחן נשלחו לעברה.
"אני פה עם אמא שלי", המשיכה הקטנה. "אתם מדברים בקול רם, ושמעתי אותך אומרת שאת דווקא פמיניסטית. שאלתי את אמא שלי מה זה. קודם היא לימדה אותי להגיד נכון את המילה, ואז אמרה לי לשאול אותך מה זה אומר".
הדבר קרה בעוד בוקר שישי שבו החלטנו, חברי 'פרלמנט השישי הלא קבוע' להסב לשולחן הקבוע שלנו באחד מבתי הקפה בשרון. שישה חברות וחברים שערוכים להסכמות כמו גם לחוסר הסכמות בנושאים שונים. דשנו בפוליטיקה, ואז עבר השיח ל"מי ניקה או ניקתה היום", "מי בישל או בישלה" ו"מי הכין או הכינה את הבית לשבת".
"את כבר בטח רגילה לעשות הכל לבד", זרק פתאום דרור סוג של פצצה לחלל בית הקפה. "נשים שחיות עם אנשי צבא וביטחון מראש נכנסות אצלי להגדרה של 'חיים שוביניסטיים'".
"סליחה?" הרמתי אליו עיניים תמהות.
"אולי לא נעים לך לקבל את זה, אבל גברים כמו ג. מראש יודעים שכל מלאכת הבית עליכן. כל נושא 'השוויון בנטל' לא חל עליהם, ואתן מקבלות את זה כגזירה משמיים".
"אני ממש לא מקבלת את מה שאתה אומר", השבתי לו בקול קשה.
"אז בואי ניתן לסיטואציה לדבר", הודיע דרור. "אני אשאל כמה שאלות, את תעני, ונסיק ביחד מי צודק. נתחיל: כשחייתם בחו"ל, מי ערך את הקניות לשבת?"
"ברור שאני", השבתי. "אתה יודע איזה כיף זה סופרמרקט חו"ל? אפשר להסתובב שעות וליהנות".
"שיהיה", המהם ארנון. "ומי ניקה את הבית לקראת סופ"ש וגם לא בסופ"ש, אלא אם כן יש עוזרת?"
"אני. אז מה? כשאני מסדרת ומנקה אני יודעת שהכל באמת נקי ובמקום".
"אפשר לחשוב", גיחך דרור. "עם כל הכבוד, לא רק את יודעת לנקות. ומי היה מבשל לשבת?"
"אני", השבתי והכעס החל לפמפם בי.
"ומי שטף את הכלים? ומי..."
"אני לא מבינה אותך", קטעה את הרצף מיכל בזעם. "מי רצית שיעזור לה? ג.? כשהוא לא בבית?"
"אני חושב שלא כל אישה היתה מסכימה לחיים האלה", היישיר אליי מבט אורן, איש מחשבים, והוסיף שמן משלו למדורה, שהתלקחה ממילא. "אולי שכנעת את עצמך במיני שכנועים שככה זה אצל כולם, אבל בסוף שלטה אצלכם בבית, כמו, אני משער, בבתים של הקולגות של ג., אווירה שוביניסטית. לא כמו אצלנו, שכל נטל הבית מתחלק שווה בשווה".
מושגים של שוביניזם, פמיניזם, שפוטה של וחינוך לדור הבא עלו תוך כדי לגימות הקפה ואכילת עוגות שמרים, שהגיעו חמות היישר מהתנור ונמסו בפה. לרגעים התנתקתי מהשיחה והחזרתי את עצמי לאותן שנים בחו"ל, אל סופי השבוע שבהם חיכיתי שג. יחזור הביתה, לתרגולת הקבועה: ימי חמישי, קניות, בוקרי שישי, בישולים. ובין לבין: סידור הבית וכביסות וקיפולים וגיהוצים והקפצה לחברה של הילדה וגיחה לרופא השיניים.
והוא? מה היה תפקידו בבית?
האם יכול להיות שהשנים אי שם הפכו אותי מפמיניסטית מוערכת ל'אשתו של', שמתאימה את חייה כדי שמשימתו החשובה לא תופרע? כשהתגוררנו בארץ ואני עבדתי כמורה ונרשמתי ללימודי התואר השני, כל אחד מאיתנו הפיק את המיטב מעצמו ותרם את תרומתו למפעל שניהלנו ביחד. אבל אז הגיע הטוויסט בעלילה, ושם, במדינה האירופאית שהגשימה את חלומותיו והרחיקה את שלי, לא היתה לי אופציה אחרת. וכך אפשרתי במו ידיי לפיחות של עצמי להזדחל לתוך חיינו, וככל שג. הלך וגדל וחייו הפכו מרתקים ומסתוריים וסמויים מן העין, אני הנחתי למשרת עקרת הבית להשתלט על הלו"ז שלי.
"טוב, מה בדיוק רציתם?" הרמתי את קולי על שני הגברים שלקחו את הצד הנשי, "שאחכה עם כל הדברים עד שג. יחזור? כשהיה חוזר הביתה הרוג מעייפות העדיף לנצל את הזמן כדי להיות עם הבנות, ולפעמים נשאר לו גם קצת זמן בשבילי. זה עדיין לא אומר שהפסקתי להיות פמיניסטית, או לפחות פמיניסטית לייט", דייקתי.
"תמשיכי לנסות לשכנע את עצמך", הוסיף דרור. "בעיניי זה מאוד פשוט. חיית עם אדם שאהבת, בחרת ללכת אחריו ואחרי הכללים של המערכת. הבנת שאם לא תעשי את הדברים, אם לא תמרקי את הבית ותשפשפי את הסיר השרוף, אף אחד לא יעשה את זה במקומך. השתתפת במשחק. הנצחת את השיטה ונתת לה לנצח. ובדיוק לזה קוראים שוביניזם. בסופו של יום חינכו אותך מחדש, ובלי ששמת לב זרמת עם המגדריות המעוותת בלית ברירה".
"נראה לי שהוויכוח הזה לא יסתיים", ניסתה סמדר לפשר. "אולי ג. וחלק מחבריו לא היו שוביניסטים, אבל בלית ברירה, באותה תקופה, יעל היתה חלק ממערכת שוביניסטית. אפשר לומר כך?" שלחה אליי מבט מפויס.
התעלמתי מנסיון הפישור. לגמתי עוד לגימה וידעתי שכשאחזור הביתה עוד אדוש עם עצמי בסוגיה: האם באמת הייתי זרוע ביצועית בארגון שצריך להיות שוביניסטי כדי להתקיים? האם הפכתי בלי משים לשוביניסטית בעצמי? האם במקום לתת לבנותיי דוגמה של אמא שעובדת, לומדת, מתקדמת, צומחת ומשפיעה הפכתי לעקרת בית שפסגת השפעתה היא בבחירת התבשיל לשבת?
"בואי", פניתי לילדה הקטנה, שעדיין חיכתה לתשובה. "תגידי לאמא שפמיניסטית זה לדעת לעמוד על דעתך, ולא תמיד דעתך חייבת להיות כדעתם של אחרים".
"לא ממש הבנתי", חייכה הילדה במבוכה.
ובאותו רגע גם אני חייכתי. כי יש דברים שגם אני, עד היום, עדיין לא מבינה.
