אולי בגלל חבר טוב שבנו מאושפז בימים אלה בבית החולים והוא שולח לווטסאפ שלנו צילומים של מסדרונות ומעברים שהוא נכנס אליהם ויוצא מהם, עובר במהירות מהעולם הרגיל לעולם של דאגות בריאות, נעצרתי לרגע לפני הכניסה למעבר שמוליך מתחנת הרכבת בשדרות החוצה, אל העיר.
אולי כי כמו המעברים הבית חולימיים גם המעבר הזה היה ארוך מאוד, ריק מאוד ומואר בפלורסנטים. והייתה לו גם תוספת ייחודית: המילה מחסה נכתבה ירוק על גבי לבן בשלטים שנתלו לאורכו.
עד שהגעתי לצדו השני כבר הייתי דרוכה, לחוצה ופוחדת שתהיה אזעקת צבע אדום כמו שהייתה רק לילה קודם. אז ביקשתי ממי שתמיד אני מבקשת ממנו ויצאתי החוצה.
לא רק אני ביקשתי חזק. גם מיטל טרבלסי עשתה אותו דבר. ואם יש מעברים לתפילות אז התפילות של שתינו בטוח נפגשו באחד מהם. "הפעלתי עוד יותר את שריר האמונה", היא מודה, "אבל גם נערכנו. היה במתחם השוק מקלט, ומי שלא היה מספיק להגיע אליו היה עושה מה שאנחנו תמיד עושים במצ
בים כאלה".
אולי אני לא אספיק להגיע. אז מה עושים?
"שוכבים על האדמה עם הפנים למטה, שמים ידיים משני צדי הראש ומתפללים. ושתדעי שאת לא הלחוצה היחידה. הרבה אומרים לי שהם פחדו לבוא. גם אנשים מכאן".
× × ×
יום חמישי שעבר. שוק האיכרים הראשון בשדרות. בעבר היו ניסיונות לקיים מוקדי מכירה של חקלאי האזור לציבור הרחב, אבל הם היו נקודתיים ולא קבועים. הפעם נערכים להפעלת שוק כזה כל יום חמישי למשך שנתיים. בתקווה שהמצב הבטחוני לא יסלים ויביא לביטולו בשבועות מסויימים. הטור הזה נכתב ונשלח לדפוס לפני יום חמישי. מארגני השוק קיוו שהוא יתקיים השבוע כמתוכנן.
טרבלסי ("אני לא הזמרת"), מנהלת השוק, נראית מפיקה עתירת ניסיון, אבל היא ממש לא. לפני חמש שנים פתחה מסעדה לאוכל ביתי. כשהחליטו במשרד החקלאות ובעירייה שהולכים על שוק איכרים הייתה טרבלסי עמוק בניהול המסעדה ובהרצאות שהיא מעבירה - איך לחיות ולאכול בריא.
אחרי שיצא המכרז לניהול השוק ואף אחד לא ניגש אליו הוחלט לחפש פרויקטור. טרבלסי הציעה את עצמה. "לא חשבתי בכלל שמישהו יסתכל עליי. אני אימא לחמישה, עומדת ללדת שוב, עצמאית. מי ייתן לי כזה דבר? אבל נתנו לי. רגע, נעשה הפסקה בשאלות. בואי איתי למי שאחראי למוזיקה כאן. חייבים להחליף אותה".
הלכנו אליו. "זאת לא מוזיקה טובה", טרבלסי אומרת לו בהחלטיות נעימה.
"זה מה שמשדרים עכשיו ברדיו", מתגונן הצעיר.
"אביתר בנאי", טרבלסי מסדרת מחדש את הפלייליסט. "זה מה שאנחנו צריכים".
אחרי זה צריך היה לשחרר אותה לגמרי כי האישה של העוגיות ביקשה להחליף את המיקום של הדוכן שלה, ולמישהו בדוכן אחר היה חסר מפצל. כשנגמרו הבעיות האלה נדרשה טרבלסי לוודא שעשו תדרוך לחקלאים, למאבטחים, וגם התפנתה להגיד לילדים שלה שבאו לברר אצלה כמה עולה ליצ'י שישאלו בדוכן המתאים. ובסוף, כשנפל לרגע החשמל במתחם השוק, טרבלסי הלכה לסדר את התקלה. והצליחה. וכל זה בלי לאבד את העשתונות או להרים את הקול אפילו פעם אחת. מדהים.
× × ×
השוק ממוקם בשתי רחבות קטנות בחזית העירייה. "לפני שבע שנים כל המתחם הזה היה רק חול ודרדרים", טרבלסי מספרת. "עכשיו יש כאן מסעדות וברים, אז ראש העירייה חשב שהכי הגיוני למקם כאן את השוק".
כמה דוכנים יש?
"40. חלק מהשוק תוצרת חקלאית, חלק אוכל וחלק אמנות".
"אמנות" זה שם כולל לכל מיני דברים: כיפות סרוגות, קופסאות סליים ביתי שילדה מכיסופים הפכה לעסק משפחתי, בגדים, עבודות קטנות בעץ ועוד.
מיטל, היה קשה לאייש את הדוכנים?
"בהתחלה היה קצת קשה, אבל הצלחנו. הקריטריון העיקרי היה שכולם חייבים להיות תושבי האזור. לפני יומיים פתאום חקלאי גדול ביטל בגלל המצב הביטחוני. אני לא כועסת. מבינה אותו. המזל הוא שיש לנו רשימת המתנה אז שום דוכן לא נשאר ריק".
אחד הדוכנים שמושכים אליהם הרבה אנשים הוא דוכן הקונפיטורות של אברהם רינד, פנסיונר מקיבוץ גברעם (מועצה אזורית חוף אשקלון למי שעוקב אחרי דיווחי האזעקות ומיקומי נפילות הטילים).
תמיד הכנת קונפיטורות?
"לא. 35 שנים הייתי רכז בניין בקיבוץ. כשיצאתי לפנסיה אמרתי לאשתי שאני חייב עיסוק. מצאתי את הקונפיטורות. אני לומד להכין אותן מהאינטרנט. ח"כ אילן גילאון לימד אותי איך להכין קונפיטורת ורדים, אבל את כל שאר הטעמים אני מכין לבד במטבח בבית. בדרך כלל אני לא מגיע לשווקים אלא יושב מתחת לעץ ליד פינת החי בקיבוץ, ולשם מגיעים אנשים לקנות ממני. אם יהיה פה טוב היום ־ אמשיך".
לא רחוק מרינד יושבת, מאחורי שולחן עמוס בתוצרי בצקים, שירה אלשיך. נשים מגיעות אל השולחן שלה כל הזמן. בכל זאת, היא מלכת המאפים של העדה התימנית. כל מי ששואלת מקבלת טיפ, עצה, מתכון והרבה חיוכים.
מה הלהיט אצלך?
"בעסק בדרך כלל קובנות, והיום בשוק גם החלות הולכות מדהים, אבל הכי חשוב שהשוק הזה נותן הזדמנות לעסקים קטנים בשדרות. זה נותן הרגשה טובה שדואגים לנו. הייתי שמחה אם גם מהמרכז יגיעו אלינו. זאת התמיכה הכי גדולה שיכולה להיות".
× × ×
מול לוח המחירים שהוצב בכניסה לשוק (טרבלסי: "החקלאים מחויבים להיצמד למחירים האלה. הרעיון שלנו שאנשים יוכלו ליהנות מתוצרת שתגיע אליהם ישירות מהחקלאים וללא פערי תיווך") הכול מתנהל כל כך בשקט וברגוע. אין צעקות של בעלי דוכנים, אין בעל הבית השתגע, אין התחככויות או התנגשויות. זה לא דומה לשום חוויית שוק שאני מכירה. אווירה של קהילה שמזמינה את כולם.
שומעים פה הרבה שפות, יש דתיים וחילונים, מבוגרים וצעירים. וכל הזמן עוד ממשיכים להגיע. זרם אדיר של באים. זאת חוויה חזקה למי שחיי היום־יום שלה הם ממש לא קהילתיים וכאן, בשתי הרחבות המדושאות שמעוטרות בארגזי סופר ירוקים שכריות רכות הונחו עליהם, זה פשוט קורה. קורה פשוט.
× × ×
את נגני הכליזמרים שהגיעו מצפת פספסתי, אבל את מרים דהן ממושב אבני איתן בדרום רמת הגולן דווקא פגשתי. "אני כאן עם האחיות שלי. הן מהקריות", היא מדווחת. "הגענו לבקר את האחות שלנו שמתגוררת בשדרות ושמענו על השוק. החלטנו לפרגן, לבוא ולקנות", היא אומרת ופותחת שקית שבה שני חריצי גבינות, צנצנת זיתים ואננס.
ביציאה מהמתחם, על הקיר ברחוב ההסתדרות 8, מישהו ריסס פעם עקיצה של הקומיקאי היהודי גראוצ'ו מרקס שכבר הפכה מזמן לקלאסיקה: "מה אכפת לי מהדורות הבאים? מה הדורות הבאים עשו אי פעם בשבילי?".
נדמה לי שאין ציטוט פחות מתאים מזה למה שקרה פה היום. בחורף, כשהשוק צפוי לעבור לפעול במקום מקורה, יגיע למתחם הזה קבלן שיפוצים. אני מקווה שהוא ימחק את הגרפיטי. עם כל הכבוד לשנינות של גראוצ'ו מרקס, ויש כבוד, הבדיחה שלו לא עבדה הפעם.
