בטלפון לתיאומים האחרונים לפני הפגישה שלנו התלבט סאלח אלקרא בקול רם איפה להגיד לי לרדת מהרכבת. העלה אפשרויות ופסל אותן אחת־אחת עד שהכריע: עתלית. "נכון שיש תחנות קרובות יותר, אבל הדרך מעתלית לדליית אל כרמל הכי יפה".
כשנפגשנו התברר לי שיש לו עניין מיוחד עם תחנות. "כל אחד הוא תחנת איסוף", אלקרא אומר כשאנחנו כבר מתפתלים עם הכביש על ההר. "כל הזמן אנחנו קולטים, קולטים, קולטים ובסוף כל המידע הזה צריך למצוא דרך ביטוי. אני מצייר אותו. תסתכלי למעלה שם, רואה את הבתים של בית אורן?".
כן.
"בנו אותם אחרי השריפה ב־2010. לפני כן לא ראינו בתים. העצים שהיו פה הסתירו".
אתה זוכר את הלילה ההוא?
"כל האנשים בדליה זוכרים. בזכותנו ניצל בית ההארחה. מנענו מהלהבות להגיע אליו".
אלקרא ממשיך להטעין את תחנת האיסוף שלי. כלא דמור מימין, חלק קטן מהאנדרטה לזכר 44 הנספים בשריפה למטה. "אחרי שכיבו הכול", הוא מגיע לסוף מסלול האש ולעיקול האחרון לפני שאנחנו נכנסים לעוספיא לבקר חברה משותפת, "יצאתי להרבה טיולים על ההר שהיה חשוף, שרוף ושחור. גיליתי שהאדמה השתנתה, הפכה לחומר אחר, והצבעים של הפרחים היו עזים כמו שאף פעם לא ראיתי".
כשהחנה את האוטו ויצא ממנו קלטה תחנת האיסוף שלי מידע חדש ומפתיע. אלקרא סוחב רגל ואת הידיים הוא מחזיק מקופלות קרוב לחזה.
מה קרה סאלח? לא התאפקתי.
"אחר כך", הוא סימן וכיוון אל דלת הכניסה, "אחר כך".
× × ×
בדיוק לפני שנה עבר חוק הלאום. גם בגלל זה באתי להיפגש עם אלקרא (63), הצייר הדרוזי שהיה נוסע עם אבא שלו בכל רחבי הצפון ומשפץ איתו בתים עד שהגיע לעין הוד ופגש את מרסל ינקו ואיצ'ה ממבוש וכבר פחות התלהב מלשבור קירות ואחר כך לבנות אותם מחדש. העדיף לקבל מהאמנים סקיצות ליצירות שלהם והוראות ביצוע.
עד היום הוא זוכר איך מרסל ינקו הגדול עמד מעליו ושאל: "נו, גם אתה רוצה להיות ארטיסט?", ואלקרא רצה, אבל לא ידע שרצה והמשיך לבצע בדייקנות סקיצות על פי הוראות שקיבל עד שלפני 20 שנים כבר לא יכול יותר. רצה לצייר בעצמו את כל מה שתחנת האיסוף שלו קלטה עד אז.
"לעין הוד הגעתי בפעם הראשונה כשהייתי בן 17", אלקרא מספר כשאנחנו מתיישבים במרפסת המשקיפה אל ואדי ירוק היפהפה. "לא הייתה לי אז שום תודעה פוליטית. גם בצבא עדיין לא הייתה לי".
עכשיו כבר יש לו. גם תודעה פוליטית וגם כעס. "עד חוק הלאום הדרוזים סיפרו לעצמם סיפורים. אמרו שאנחנו 'הילד המועדף', שאוהבים אותנו, שנכון שאנחנו מיעוט, אבל אנחנו מיוחדים. חוק הלאום נתן לנו סטירה.
אנשים באמת האמינו שבגלל שאנחנו משרתים בצבא אז לא יעזו לחוקק חוק נגדנו. מהבחינה הזאת חוק הלאום זה הדבר הכי טוב שקרה לנו. הוא מכריח אותנו סוף סוף לראות את האמת הקשה והמרה, והיא שאנחנו תמיד מעבר לגדר. עכשיו לאף אחד אין אשליות. די, נגמר".
למה אתם לא ממשיכים להיאבק?
"קשה להיקרע, לקרוע את עצמך ממה שהרגשת חלק ממנו. אנחנו גם תלויים בחברה היהודית. בעיקר כלכלית".
× × ×
העברית שלו עשירה מאוד. ככה זה כנראה כשקוראים כמוהו שירה. אלקרא אוהב במיוחד את נתן יונתן ואת רוני סומק. עם האחרון הוא מגלגל רעיון – לשלב את המילים של המשורר עם ציור שלו.
"לפני כמה שנים פגשתי את רוני במוזאון רמת גן כשהצגתי שם. היה חיבור מידי. אני אוהב חיבורים כאלה. לא סובל את היוזמות המאורגנות לחבר בין יהודים לערבים ולדרוזים. אוהב כשזה קורה לבד", הוא אומר ומספר על חיבור שהיה לו לפני כמה שנים עם הציירת רותי סגל מחיפה.
הם יצרו שתי תחנות איסוף שציירו בנפרד את תבנית נוף הולדתם המשותפת – הכרמל. הרשומון הציורי הפך לתערוכה שהוצגה בבית שאגאל.
"המפגש עם אמנים אחרים חשוב לי. אני חייב להישאר מעודכן", אלקרא אומר. "אני חי בדליית אל כרמל אבל מכיר מצוין מה קורה בגלריות בתל אביב".
ואתה מציג גם בתל אביב?
"כל הזמן. יאללה, בואי ניסע לגלריה שלי בדליה".
מזמן לא הייתי פה. אולי שנים. הרחוב הראשי נראה אחרת ממה שזכרתי. הרבה פחות חנויות שמוכרות אמנות, רהיטי קש ועתיקות, מציגות נמוך וגבוה בערבוביה צבעונית ותוססת. אלקרא קורא את המחשבות שלי. "היהודים כבר לא באים כמו פעם", הוא אומר.
למה?
"כי עכשיו זה פחות חשוב לשלטון להראות אצלנו 'דו־קיום אותנטי'. אנחנו כבר לא חביבי השלטון כמו פעם. היום 'מכוונים' את היהודים למקומות אחרים. דליית אל כרמל נשכחה".
× × ×
אי אפשר למצוא מקום פנוי על הקירות בגלריה שלו. הציורים מכסים הכול. ציורים שלא נתלו נשענים זה על זה מסביב.
"אני לא מצייר עם מכחולים", אלקרא אומר. "אני משתמש בשפכטלים ובכלי עבודה של בנאים, מורח צבעים ומתחיל להוסיף ולגרוע שכבות. אף פעם אי אפשר לדעת מה יתגלה".
אבל כבר שנתיים שהוא לא מצייר. בלט דיסק מגביל את תנועותיו. בקרוב יעבור ניתוח. "ציירתי בכזאת אינטנסיביות שזה פגע בבריאות שלי. הרגשתי שיש לי הרבה להוציא. לא יכולתי להפסיק. ימים ולילות, שנים, ציירתי וציירתי".
אתה יכול להראות לי את הציורים האחרונים שציירת?
"הנה", הוא מנתק כמה בדים גדולים מקבוצת ציורים שנשענים על אחד הקירות. "הם חלק מ'הסדרה האפורה'".
בסדרה הזאת כבר לא רואים את הכרמל או ילדות תמה או בית. לא רואים את הציורים שמעלים מיד אצל הצופה בהם רגש רך, חם ומנחם. רגשות עזים אחרים מציפים את הלב.
מה ציירת פה?
"את הבתים בסוריה שנהרסו במלחמת האזרחים", הוא אומר בשקט, והבטן שלי מתכווצת. וגם שלו.
קשה לדבר עכשיו. "ניסע לאכול?" הוא שואל פתאום בתוך השקט שנפל עלינו.
"שלא יצא שאני רק עצוב, כואב וכועס", אלקרא אומר כבר במסעדה. וצוחק. מדביק גם אותנו בצחוק ובבדיחות שלו. ("פעם נכנסה מישהי, יהודייה, לגלריה שלי, הסתכלה והסתכלה ואז אמרה: 'אתה יודע שאתה מצייר כמו ישראלי?'")
רגע לפני הפרידה הוא מרצין: "התחנה שלי לא מצליחה לאסוף עכשיו כלום. היא התרוקנה לגמרי. אני מחכה כבר שהיא תיפתח ותרצה שוב לקלוט, כי הציור זה החיים שלי".
