עומר (שם בדוי) קיבל שיבוץ כאיש קשר בגלל שאביו נפל בשבי.
המערכת הצבאית הלכה לקראתו ובכל זאת, כל מה שחזר ואמר היה שאינו רוצה להתגייס בכלל.
הוריו של עומר התנגדו לשחרורו מהצבא. הם ראו בכך בושה גדולה, בייחוד נוכח העובדה שאביו, למרות הסבל הקשה שעבר בשבי, וגם לאחריו, היה פטריוט גדול והתגאה בכך ששרד את התופת.
עומר התעקש. רק לאחר מספר שיחות בקליניקה התוודעתי לחרדה ממנה הוא סובל. הוא היה בטוח בוודאות מוחלטת שגם הוא ייפול בשבי במקרה הגרוע, או, לכל הפחות, יאונה לו משהו אחר, שיהיה רע מאוד.
התהליך הטיפולי עם עומר היה איטי ועדין. לאורך השיחות הוא דיבר על הטראומה שהיתה טמונה בתוכו ועל התחושות הקשות, שבהן מעולם לא שיתף את הוריו או את חבריו.
הוא נחשף לאבא פוסט טראומטי שהתקשה לתפקד ביומיום, היה נתון לפלשאבקים שהפריעו לו בתפקוד, התקשה מאוד לישון ולילות רבים היה ער והסתובב ברחבי הבית.
אבא שהיה עצבני מאוד, לעיתים גם בלי סיבה נראית לעין, ולחילופין, נתקף בהתקפי בכי שהציפו אותו.
ככה עומר חי עד לרגע שבו נקרא להתגייס לצה"ל, ויחד איתו נקראה לדגל גם הפוסט טראומה של אביו, שהדהדה בתוכו וליוותה אותו לכל מקום.
אחרי שהוציא מתוכו וביטא את זיכרונותיו הקשים, את הבושה ואת האשמה שחש נוכח העובדה שאיננו "גיבור" כמו אביו, החל עומר לבנות אט אט את האמון שלו בעצמו ואת הביטחון העצמי שאבד לו בשל האווירה שבתוכה חי והאירועים הטראומטיים שליוו את ילדותו ונערותו.
טראומה שנמצאת חיה ונושמת בבית משפיעה על הילדים טרום גיוסם. כל אירוע דרמטי יכול להשפיע לכאורה, גם אם לא נתן את אותותיו עד כה, וכל זאת מאחר והגיוס לצבא מהווה אירוע דרמטי כשלעצמו.
בכדי לעזור למתגייסים צריך לעזור להם לשתף את הזיכרונות שלהם בכל הנוגע לטראומה המשפחתית. לדבר, לנקות ולזכך את מה שמעולם לא דובר עליו בבית.
ההקלה שעומר חש היתה גדולה. הוא הבין שעליו להפריד בינו לבין אביו ולתת לעצמו את ההזדמנות להתמודד עם הגיוס שלו לצבא.
מאיה שטיין, רס"ן (במיל'), קב"נית (קצינת בריאות נפש), עו"ס קלינית, פסיכותרפיסטית מוסמכת, מטפלת במתבגרים ובהכנתם לגיוס לצה"ל. 052-3388957
