מרגיש ששום דבר בחיים המפונצ'רים האלו לא מקרי. הקיוטי חסר הרישיון אוחז בבעלות על השיער הכי יפה שראיתי מבין הגברים שיצאתי איתם בשנים האחרונות - רעמה כסופה שהוציאה אותי מדעתי.
חוץ מהשיער הנהדר הזה שלו, הוא למעשה היה שום דבר ממה שחיפשתי. רווק ולא גרוש - תמיד מתחיל בניקוד נמוך יותר ביעלימטר, בגבול התחתון של טווח הגילאים שלי, ואפילו אמר מפורשות שמעוניין בילדים. וכן, אני מודה בבושת פנים מסוימת שגם החלק הזה של אין לו רישיון ניג'ס לי קלות במיינד, גם אם ברמה סופר זניחה. ודווקא איתו הרגשתי שאני שוב מרגישה.
כולו קסם מתוק שמתנשא לגובה של כמעט 2 מטר, שלא באמת יכולתי להתאפק נוכח פוסט ההיכרות שלו. כתבתי לו שיש לו את השיער הכי יפה בעולם, וחבל שאני אלהורית וכיו"ב. מי תיארה לעצמה שהוא בכל זאת יחליט לנסות ויפנה אליי בעצמו. פייר, הוקסמתי קלות (קשות) שהוא נתן צ'אנס למרות פער תפיסתי בסיסי.
אז ניסינו, וזכינו לחוות חיבור כיפי ודי מוצלח יש לומר, בכמה דייטים נעימים עד מאוד.
אך לא לקח זמן רב ליעלי להבין שהנסיך כסוף השיער נמצא זמן קצר מדי אחרי פרידה וצריך זמן פציעות, לבד. שיקפתי לו את זה, והוא אמר שאני צודקת - לא כדי לספק לי אורגזמות למיינד, אלא כי אני באמת צודקת. זה הרגיש לי פשוט לא הוגן כלפיי -
אמרתי לו משהו כמו "אני רוצה שתכיר אותי כדי באמת להכיר אותי, לא כדי לשכוח", מה שנשמע כמו סיקוול של "אני רוצה מישהו שסיים לחפש הרפתקאות ורוצה למצוא את יעלי" שיצא לאקרנים ביולי של השנה החולפת, בכיכובו של בחור רנדומלי מסדרת הבחורים שקיבלו עוד דייטים בגלל שהם "לא עשו שום דבר גרוע אז מגיע להם עוד צ'אנס".
אבל מר שיער, הוא לא קיבל עוד דייט בגלל זה. הוא קיבל דייט בזכות זה שהוא לחץ על הכפתור של ההתרגשות שלי, שכנראה ממוקם מאוד גבוה, כי זה לא קרה חודשים ארוכים ורק הוא הצליח להגיע לשם. למרות שבסוף איחלתי גם לו חיבוק גדול (ומשיכה בשיער) והמשכתי במסע.
כשאשיג את תעצומות הנפש הנדרשות לשם כך, סביר להניח שאכתוב טור שלם על הנושא, אבל אלוהימה הצילני נא, חצילי גינה, רצה היקום והחיים לקחו אותי שוב לשביל בו אני פוגשת את חבורת הזבל של סטרס, ייאוש ושפל מדי בוקר. כן, חבורת הזבל במשקל כבד, ודווקא נוכחת במשקל בינוני יותר מאי פעם (בואו לא נגזים ונגיד "קל").
כאילו, קצת התקהו לי החושים כמו שקורה לרווקות מזדקנות מסוגי, גם כשאני מזדקנת בסך הכל מה-זה חינני.
קראו גם:
במעבר די חד, הנה עוד משהו שנמאס לי כבר שאומרים לי. יותר כמו אסופת משהואים בעלי קונטקסט דומה עד זהה. אנוכי שמתי לב שיש סוג תגובה שמופיע בלא מעט מהפוסטים הצמאים עד מיובשים לכדי עילפון לזוגיות שלי. בארבע מילים או בפסקה וחצי, ובכן, ישנה נטייה להגיד לי דברים לא טובים שייתכן שיקרו לי בזוגיות, כדי שאתנחם בלבד שלי.
למשל, תגובה שנכתבה לי בתקופת ההכנות למידברן, כשהאירוע עוד היה על הפרק וייחלתי להגיע אליו בזוג - "להגיע למידברן עם בן זוג יכול להיות קשה, שווה לך לחכות עוד קצת". אז זהו, לא הפעם. גם כשלקחתי בחשבון שיש מצב שנריב שם וזה. די, חוויתי את הלבד, מידברן לבד לא זר לי. עכשיו אני כל כך רוצה את הביחד, אפילו שגם הוא לא מושלם.
אחת נוספת גללה את קורותיה של זוגיות גנרית בה אחרי זמן מה משוועים לחוויות של לבדניקים למיניהם. מי אמר שגם אני ככה? כי אני באתי בדיוק מהכיוון ההפוך. חוויתי המון חוויות וכיף של לבדניקית לעילא ולעילא, ומה לעשות, מיציתי. החוויות שאני רוצה עכשיו הן אלו של הביחד, כולל הצרות שזה מביא. למשל "הזוגיות בשלב כלשהו נהיית חמוצה ומדכאת" - אז תנו לי לגלות לכם משהו - גם היעדרה בשלב כלשהו נהיה חמוץ ומדכא. בקיצור, פרופסורים לבעסה, מה אתם חושבים שאתם יודעים שאני לא? אני יודעת מה חרא בזה ומה חרא בזה, ומוכנה לחרא הזוגי כי מאסתי בחרא הרווקי.
נחזור דקה לטור שעבר ונקביל שוב לקניית הרכב שלי - מאסתי בחרא של לא להיות ניידת, ועכשיו אני חיה עם החרא של להיות בעלים של רכב במדינת ישראל. החלפתי בעיית חוסר ניידות בבעיית פחות כסף. כי מה אנחנו סה"כ עושים בחיים האלה - מחליפים בעיות בבעיות אחרות. יאפ, לפעמים גם את הבעיות שלנו צריך לרענן.
מאחלת לנו, הרווקים, להחליף את בעיות הרווקות בבעיות הזוגיות במהרה בימינו אמן.
