בישראל מספר החולים בסרטן דומה למספר החולים באלצהיימר, אבל מחלת האלצהיימר לא מקבלת במה ראויה. קרוב ל-150 אלף איש סובלים מהמחלה, אז איך יתכן שעדיין אין מסגרת ראויה לאנשים שמזדקנים עם המחלה, בשעה שהיא הופכת להיות יותר ויותר שכיחה?
סבתא שלי, יפה זעירא, אובחנה באלצהיימר לפני 15 שנים, 3 שנים אחרי שסבא שלי נפטר. אני הייתי אז בת 10 וכל מה שאני זוכרת זה, שסבתא התחילה להיות קצת מבולבלת.
סבתא שלי, אישה דעתנית, חכמה ורגישה, ניצולת שואה, הקימה בית יחד עם סבא שלי, עבדה כמורה והייתה מלאת תחביבים וכשרונות. סבתא שלי פעלה מעבר לציפיות גם אחרי שסבא שלי נפטר, היא המשיכה לשחות, לקרוא ספרים, לצייר ולהיפגש עם חברות.
אבל כשהאלצהיימר דפק לה בדלת הכל פתאום השתנה. החברות שלה עזבו אותה לאט לאט, התחביבים התחלפו בשינה מרובה ובצפייה בטלויזיה. נעלם לה החשק לצאת מהבית. אפשר להגיד שהדברים הבודדים שבאמת משמחים אותה מאז הם הילדים, הנכדים ומאכלים מתוקים.
נכון להיום וגם דאז, אין מספיק מרכזי יום, המותאמים לחולים במחלה ויכולים לתת לאפשר להם להזדקן בכבוד ולמנוע את התדרדרותם. מרכזי יום כאלה היו יכולים לאפשר להם להמשיך לקיים שגרת חיים דומה לזו שאליה היו רגילים.
המחלה אכזרית.
בשלוש השנים הראשונות של המחלה סבתא שלי חוותה כל פעם מחדש את פטירתו של סבא שלי, מה שהכניס אותה הולך וחזור לדיכאון אינסופי סביב האובדן.
הייתה תקופה שהיא גילתה פעם אחר פעם שהיא חולה באלצהיימר, וזה הלחיץ אותה נורא.
כאשר סבתא שלי חווה את כל זה, מעבר למשפחה אוהבת ותומכת, אף מסגרת לא הושיטה יד לעזרה מקצועית - לא לה ולא למשפחה - בכדי להתמודד עם המצב המורכב.
בתקופה האחרונה, לאחר 13 שנים שבהן היא חולה וחיה בבית, אבא שלי נאלץ להעביר אותה לדיור לחולי אלצהיימר. זאת הייתה המסגרת הכי טובה עבורה בהתחשב בהיצע שיש במדינה ובנסיבות המחלה.
לעקור את סבתא שלי מהבית למקום חדש ולא סימפטי הייתה חוויה מטלטלת לאבא שלי, למשפחה ובמיוחד לסבתא שלי, שהלכה והתדרדרה לאחר המעבר.
לעומת זאת מעבר לים - באנגליה, הולנד, קנדה, יפן, גרמניה ועוד - קיימים כפרים מותאמים לחולי דימנציה ואלצהיימר, המאפשרים לחולים להמשיך לקיים חיים רגילים על אף המגבלה.
קראו גם:
החיים שם מלאים בפעילויות טבע וחברה. יש שם מקומות שבהם המשפחה יכולה לבוא לבקר בנחת בלי רגשות אשמה. החולים יכולים ליהנות שם מרגעים השומרים על שפיות ומונעים את הבדידות, גם אם אינם זוכרים את המציאות.
ההתמודדות עם המחלה של סבתא שלי היא מקרה אחד מני רבים. המקרים הללו מעלים פחד אמיתי שקיים בחברה הישראלית, הפחד להזדקן.
מתי הגורמים האמונים על ביטחונם ורווחתם של הקשישים במדינה יתעוררו וידאגו להם לחיים ראוים? מתי אזרחי המדינה יוכלו להזדקן בראש שקט?
נטע זעירא היא סטודנטית למשפטים ועבודה סוציאלית באוניברסיטת בר אילן
