מצד אחד אני פוחד שאצטרך חלילה להיכנס לבידוד ולא לעבוד בטקסי כי שבועיים בלי משכורת לא נשמע לי טוב, ולכו תדעו אם זה לא יימשך יותר. מצד שני, אין ברירה, חייבים לעבוד. אז יצאתי לעבוד. מסתובב בירושלים, ומה אני אגיד לכם, העיר נראית כמו יום כיפור. הקניונים סגורים, המסעדות סגורות, אין סרטים, ובמקום התכונה שתמיד יש לפני פסח, יש הרגשה של חוסר ודאות.
אבל אני? אותי כרגע מעניין איך אני מוציא את היומית במונית.
הנה, סוף סוף אני רואה אישה נשענת על עמוד. התקרבתי אליה.
"צריכה מונית?", שאלתי.
אמרה לי: "לא".
אוף. אז למה היא נשענת ככה על העמוד? זה מבלבל. חשבתי שהיא צריכה מונית.
מה אני אגיד, אם אין עבודה, הולכים שוב לקניות. בפעם השלישית באותו היום. קניות עושות לי טוב. הן מרגיעות אותי. אם אין עבודה, לפחות שיהיה אוכל בבית.
כשהעליתי את השקיות השכנה שלי פנינה חלפה על פניי ואמרה לי: "יוסי, ביבי אמר שיהיה אוכל. אל תדאג, אתה כל הזמן חוזר עם שקיות".
נכנסתי הביתה ואמרתי לאשתי אילה: "זהו, אני לא הולך יותר לקניות", והתלוננתי שאין עבודה.
אילה אמרה: "תניח תפילין, זה יעזור".
הנחתי תפילין ויצאתי לעבוד.
בדרך לטקסי התקשרתי לחבר שלי, דרור השמן. כרגע הוא יושב בבית כי הוא אב בית של בית ספר ויצא לחופשה ללא תשלום. שכנעתי אותו שיבוא להסתובב איתי במונית כדי שלא יהיה לי משעמם. לשמחתי הוא הסכים כי הילדים בבית שיגעו אותו.
הסתובבנו בתלפיות, המשכנו למושבה, הגענו לעיר, הכל שומם, אף יד לא מורמת.
פתאום ראיתי יד מנופפת לי. ישר עצרתי ליד הבחור: "לאן אתה צריך?".
והוא עונה: "We need to go to Tel Aviv". (אנחנו צריכים לנסוע לתל אביב).
"בשמחה רבה, בואו, תכנסו".
"אבל אנחנו ארבעה, אין מקום".
אוי. מה אני עושה עכשיו עם דרור השמן?
מזל שדרור לא מבין אנגלית.
"דרור, נשמה, תרד רגע", אמרתי לו. "תחכה לי פה כמה דקות, אני אקח אותם ואחזור, לא כדאי לך לבוא, אולי יש להם קרונה. לך תדע".
דרור השתכנע, ירד מהמונית ואמר לי: "יוסי, אבל מהר, אין לי מה לעשות כאן".
"בטח", אמרתי. "עשר דקות ואני חוזר".
נסענו לתל אביב. כמובן ששאלתי אותם כמה זמן הם בארץ כדי לוודא שאין להם קורונה והם לא אמורים להיות בבידוד. מסתבר שהם עיתונאים שעובדים בישראל כבר שנתיים. שמחתי שסוף סוף אחרי יומיים בלי עבודה יש קצת בשר.
דרור התחיל להתקשר אחרי עשר דקות. בהתחלה לא עניתי. אחר כך המצאתי לו כל מיני סיפורים. כשחזרתי לירושלים לאסוף אותו הוא כבר לא היה שם. התקשרתי אליו אבל הוא מאוד כועס עליי.
אני באמת לא מבין. למה הוא כועס? איפה הערבות ההדדית בימים טרופים אלה?
