אל תצפה בסרטוני הגן מרמלה!
אל תצפה! אל תסתכל! אל תביט! אל תגניב מבט!
אין כוח נפשי שיכול להכין אותך לרוע הזה. ואם אתה הולך לצפות בזה, אז תכין את הממחטות.
אאאאלללל תצפה!
נכון שהסרטונים רצים בכל ערוצי הטלוויזיה. נכון שהם מציפים כל אתר חדשות באינטרנט. נכון ששלחו לך לוואטסאפ. אבל אל תפתח אותם. תמחק את החברים האלה מרשימת החברים שלך. הם לא חברים.
ואז צפיתי.
ראיתי את הכפכף בראש, את השלכת הממתקים על הרצפה, את ניעור המזרון, את המגב שמנגב את הילד. הייתי על אוטומט.
כמה רוע בקבוצה אחת, כמה כאב.
הספר "בעל זבוב" מקנן בראשי. את הילדים החליפו עובדי הגן, את האי שנשרף מחליפה הקיבה שלי שמתפרקת עכשיו.
אני מרגיש שאני חייב להשקיט את עצמי, חייב לקבל חיבוק מהילדים הפרטיים שלי.
מוצא עצמי בסיור חיפוש ואיתור הילדים שלי. הזוחל הלך לטיול בעיר עם היקירה. הוא הכי צריך חיבוק של אבא. אבא הכי צריך חיבוק שלו.
אז בינתיים הולך לגדול, הוא תמידית במצב מאוזן על הספה בחדר שלו.
"תביא חיבוק לאבא!".
"אבא, צא לי מהחדר", קולו מרעים עליי.
"קום. תעמוד. פשוט ידיך לצדדים ותן חיבוק לאבא!", אני מרעים בקולי בחזרה. וואלה, עבד.
הולך לבנות. הן משחקות בבריכה במרפסת. האם אני צריך לתת להן חיבוק עכשיו כשהן רטובות?
אולי אחכה לאחר כך, אולי אדרוש שתלכנה להתלבש.
לא מסיים את המחשבה ואני מחבק אותן חזק, חזק. שום מים רטובים לא ימנעו ממני לקבל את החיבוק שלי.
חוזר לסלון.
הזוחל מתפרץ לתוך הבית בהתלהבות, כולו מרוח בגלידה, שוקולד ועוד צבעים לא ברורים.
אני מרוויח חיבוק גדול.
הוא מתנער ממני וקופץ כולו מלוכלך לסלון ומבקש לשים לו שיר ביוטיוב. הוא מעדיף שירים יפנים צבעונים. מתאים לי גם הקשקושים האלה. העיקר שיהיה מאושר.
הולך לכיוונו ומבקש את סליחתו אם פגעו בו מתישהו ומבקש לא לעמוד במבחן של הורי הילדים מרמלה. ליבי איתם. כאבי איתם.
תקופה סוערת עוברת עלינו, אלימות ברחובות, אלימות בבתים, אלימות בגני הילדים. אלימות בכביש. ונדמה כי אנו עומדים חסרי אונים.
וכולי תקווה, אם החזה שלנו מתוח, האדרנלין מפמפם בעוז ברקתנו, הנשימה כבדה, יש לחץ בעיניים, הידיים מתחילות לנוע לכיוונים לא רציונלים, קחו אוויר לרגע, תמיד תוכלו לנפנף שוב בידיים אם האוויר לא עזר.
תזכרו שיש לנו משפחה בבית, יש חברים בצד השני של הטלפון. ואנחנו כאן לתת יד.
יניב עבדי, פעיל חברתי ברחובות, נשוי לעדי ואב לארבעה ילדים שמשגעים אותו (בכיף)
