הגדול שלי מתחיל את מסכת חטיבת הביניים שלו.
בשבועות האחרונים, בערבים הקרירים, הוא ואני מדדים בין חטיבות הביניים בעיר, מתחילים להכיר מנהלות, מורות ויועצות.
הוא בכיתה ו' וצריך לבחור חטיבת ביניים. כשהייתי בגילו זה היה הרבה יותר פשוט: כל ילד שסיים יסודי עבר לחטיבה ולתיכון לפי הציונים. בלי בחירות ובלי ראיונות. החיים היו יותר פשוטים.
יורדים מהרכב ובכל בית ספר הריטואל חוזר על עצמו. רואים חברים. אני, יחד עם החברים שלי, מבינים כמה התבגרנו. היינו ביחד בברית של הילדים. עכשיו לוקחים אותם לחטיבת הביניים.
בכלל, כל הפעילות בערב מוכוונת לילדים, שיחושו, יתלהבו, יפגשו את העתיד. ורק אנחנו, ההורים, בהלם מוחלט. מברית לעולל בן שמונה ימים קפצנו לחטיבה קשוחה.
שיער לבן. קרחות. קמטים בין העיניים, כרס מכילה. רק לגברים. האימהות השתבחו עם השנים. ואני מבין שפרמטר חשוב לבחירת בית ספר זה אם דאגו להורים לפינת קפה מונגשת.
היקירה נמצאת בבית עם יתר הצאצאים. מתקשרת לשאול מתי אנחנו חוזרים. רק רגע יקירתי, רק רגע. אנחנו עדיין בהלם תרבות.
אני שואל את המתבגר אם הוא רוצה לצאת החוצה. בעיקר תירוץ בשבילי. לנוח מכל ההמולה. הוא דווקא ממוקד. בטלפון שלו.
כלומר, הוא מילא את חלקו במשימה. הגיע ליום הפתוח, בא לשוחח עם מי שצריך וידע שבעודי מתלונן עם החברים, הוא יוכל למצוא פינה שקטה, להדליק את הטלפון ולהיעלם לתוכו. מוצא עצמי מנסה לקחת לו את הטלפון כדי שרים את הראש, אולי יראה מישהו מוכר או משהו מעניין. מסתכל על יתר הילדים. רובם בטלפון.
מחליט לוותר לו.
מעדכן אותו שאני יוצא לשאוף אוויר. הוא בא אחריי. בגיל הזה כבר אי אפשר להחזיק ידיים. אז אני נותן לו חיבוק כזה מהצד. יד המונחת על הכתף. סחבק מהצבא.
היקירה מתקשרת שוב. מבקשת רשימת קניות מאוחרת. אני מחליט לקבל עצמאות שלא מותרת לי ואומר שאין לי כוח. עוד לפני שסיימתי את המשפט הבנתי שהלילה אני ישן בסלון. מקווה שהיקירה תראה מידת רחמים ותאפשר לי לקחת איתי שמיכה.
הוא החליט שהוא רוצה דיפלומטיה. אני רוטן וממלמל: "איזו דיפלומטיה בראש שלך? לילדים בגילך יש משבר הורמונים מטורף. אתם לא דיפלומטים ולא כלום. השיח היחיד שאתה מנהל כיום הוא עם המקרר, אתה פותח אותו פעם ב-35 דקות, נוהם משהו לא ברור וטורק את הדלתות חזרה. איזו דיפלומטיה עכשיו?".
הוא מסתכל עליי במבט מצמית. יש לו קטע כזה. לייבש אותי.
אני מבין שאם הוא יספר לאמא שלו את מה שאמרתי עכשיו, אני בטוח לא אקבל שמיכה.
נכנסים לחטיבה נוספת.
"אבא". הוא אומר לי, "הפעם אל תתערב כל כך הרבה".
המקום הומה הורים וילדים. ולהפתעתי, מחכה לנו עמדת קפה. אני מכין לנו. לאחרונה הוא בוחן אותי ומדי פעם שותה נס קפה. נגמרו ימי השוקו המתוקים. אני זורם איתו. שיהנה. מחליט לתת בדמיוני נקודה חיובית לארגון. הבחור עובר ראיונות. מתקבל למכינה. ראיתי זיק קטן של חיוך. וישר הטלפון נדלק. אני מבין שזה מה שאקבל ממנו היום. נותן לו עוד חיבוק כזה חברי. מהצד. כמו סחבק מהצבא.
מישהי מאוד נחמדה תופסת אותי לשיחה. היא זוהרת כזו. מבין שהיא חלק מהצוות. דואגת שאשב ליד השולחן, מקשיבה לי ומפרגנת לבית הספר. בסיום השיחה אני מעז ושואל מה תפקידה בכוח. היא מחייכת ואומרת: "אני מנהלת החטיבה". ואני מבין שבית הספר קיבל אצלי עוד נקודה. מנהלת החטיבה עוברת בין ההורים המלבינים ומגדלי הכרס (קרי, אני), מדברת, דואגת שנשב, נשתה קפה. מתעניינת.
זהו. הגדול מתחיל לגדול. להתבגר. מתישהו כבר לא אוכל להיות הפה שלו. והוא הופך לבחור עצמאי.
יניב עבדי, פעיל חברתי ברחובות, נשוי לעדי ואב לארבעה ילדים שמשגעים אותו (בכיף)
