"אבא, ראיתי כתבה ואמרו בה שצריך להפסיק לשתות עם קש". ככה הסנדוויצ'ית הגדולה שלי החלה את השיחה.
בכלל, הקשר שלנו, בין אבא לבת, מבוסס על נאמנות עיוורת של האבא לבת. קרי, זאת עם העיניים הגדולות שיכולות ברגע אחד להמיס כל החלטה רציונאלית שלי.
"אין בעיה אהובה שלי", אני עונה לה, מנסה לא ליפול בפח ולא מביט לה בעיניים. "את רואה? לא קשה לי להוציא את הקש".
אני מוציא את הקש מבקבוק הקולה ושותה ישר מהבקבוק. ככה אני מוותר על השיחה. בקלות שכזו. לא עבד לי.
"אבא", היא ממשיכה, "תהיה רציני. אומרים שצריכים למצוא דרך לצמצם את השימוש בפלסטיק. ושתדע שגם ככה קולה זה לא בריא. אז אתה מוזמן לצמצם את הקולה שלך. תעבור למים. או לסודה. או לדיאט סודה. תבחר אתה".
אני מסתכל על הסנדוויצ'ית הגדולה שלי. העיניים שלה בורקות. הילדה מתרגשת. אני לא בטוח שנוח לי עם ההתלהבות שלה. עדיין, לא פשעתי, רק חטאתי בקולה. ובפיתה עם שווארמה וטחינה. עם הרבה צ'יפס. וקצת חמוצים. (אבל הידד לי, ויתרתי על החומוס...).
"אבא, כשתסיים לנגב את הטחינה, אני רוצה שנעשה את פרויקט המתנות".
זה בדיוק הרגע שהעיניים שלנו נפגשו.
הילדה מתרגשת. היא רק בת תשע וכבר דואגת לכולם. אמא קטנה גדולה שכזו.
הסנדוויצ'ית והכיתה שלה ארגנו משחק קיימות. כזה שלא מבייש את הגדולים.
הם נפגשו בכיתה וכל הילדים ביחד עם המחנכת המהממת שלהם (שתומכת ומסייעת) החליטו שיש להם מספיק דברים שהם לא משתמשים בהם. מי שרוצה שיביא לכיתה ספרים, משחקים, צעצועים, תכשיטים, כל מה שזרוק להם בחדר והם כבר לא צריכים. וביחד הם יעטפו את הכל ויכינו מתנות.
"אבא", היא פונה אליי אחרי יום פעילות של איסוף מתנות ומדביקה אותי במרץ שלה, "נועה הביאה 18 מתנות ולירון 22. וברכה בכלל הביאה את הדובי הענק הזה, אתה חייב לראות! ואלון הביא את העטיפות ונועה השנייה הביאה סרטים ודבק".
וככה הם ארזו למעלה ממאה מתנות.
"ומה תעשו עם זה?", אני שואל, מנגב את הטחינה הדמיונית שמרוחה לי עדיין מהשיחה הקודמת שלנו בנושא.
"אתה לא מבין, אבא", היא נעמדת מולי במבט מוכיח. "כל ילד בכיתה יוכל לבחור מתנה שהוא לא יודע מהי. ככה אנחנו גם מתרגשים וגם ננחש מה מסתתר מתחת לעטיפה. את כל המתנות האחרות נתרום למחלקת הילדים בקפלן. נעשה כיף לילדים שמאושפזים שם. ומי שלא ירצה את המתנה שיצאה לו יוכל לתרום אותה. ככה הוא לא יתאכזב שיצאה לו מתנה שהוא לא רצה.
"חיים שלי, איך זה קשור לקש? בסך הכל ביקשת ממני לשתות דיאט סודה, ישר מהכוס".
"קיימות, אבא, קיימות", היא עונה.
זוהי תקופה בה ההורים עסוקים בחיפוש ורישום לבתי הספר היסודיים והעל יסודיים בעיר שלנו. הילדים שלי לומדים בבית הספר היסודי ויצמן, כן, זה שליד הקניון. ההבנה שלי כהורה היא, שהגענו למקום בו הנהגת ההורים, הנהלת בית הספר ומוריה פתוחים ונגישים להורים ולילדים, מעודדים קהילה. מעודדים יוזמות קהילתיות וחברתיות לטובת ילדינו וחברינו. ממש כמו פרויקט המתנות.
שתהיה לכם הצלחה בבחירת המרחב הלימודי של ילדיכם.
יניב עבדי, פעיל חברתי ברחובות, נשוי לעדי ואב לארבעה ילדים שמשגעים אותו (בכיף)
