הכל התחיל כשקיבלתי שיחת טלפון ממספר שלא זיהיתי.
הוא: יניב, אתה יכול לבוא לקחת אותי?
אני: מה? מי? מי זה?
הוא: זה עידו, חבר של עמית.
אני מבין לאן השיחה מתפתחת: מי זאת עמית?
עידו: אתה מצחיק אתה. עמית, הבת שלך.
אני שוקל להכחיש קשר אבל הוא ממשיך.
הוא: אז אתה יכול לבוא לקחת אותי?
אני: מה? מה קרה? מאיפה?
עידו: מהבית. עמית עושה מסיבה אצלכם עכשיו ואין לי איך להגיע.
שמח במשפחת עבדישמח במשפחת עבדי
שמח במשפחת עבדי
(צילום: יניב עבדי)
אני: עידו, אני עובד עכשיו. אני לא יודע מה אתה רוצה. תתקשר לעמית ותדבר איתה, אוקי?
עידו: אז תגיד לה שיבואו אליי למושב. או שתבטל היום ותעשה מחר. אין לי איך להגיע היום.
אני לוקח אוויר ומנסה את מזלי: עידו, אני לא יודע איך להגיד לך את זה אבל תתקשר לעמית ותדבר איתה.
עידו: אבא של עמית, תקשיב, תגיד להם שיבואו לכאן, זה רק כמה דקות מכם.
אני: עידו, אני לא מתערב במה שאתם עושים, אבל אם זה רק כמה דקות, תואיל לקחת את עצמך ולהצטרף לכולם במקום שהם כולם יצטרפו אליך ובמקום שאני אצטרך לצאת מהמשרד שלי, לחפש את עמית ולהבין מה היא עושה. ובכלל, תתקשר לעמית. למה אתה מנהל את השיחה הזאת איתי?
החלטתי לעשות מעשה: יצאתי מהמשרד ופניתי לכיוון ההמולה. ואז גיליתי שבנות הכיתה של עמית החליטו שאחת מהן מתחתנת עם הזוחל לבית עבדי.
הניחו לראשה זר פרחים, הלבישו אותה בשמלה לבנה, כמה בנות לבשו שמלות תואמות, צילחתו צלחות עם פירות ובורקסים.
הסתכלתי על הזוחל. זוכר שנתתי לסנדוויצ'ית אחריות לשמור עליו. הוא מבסוט, כל תשומת הלב מופנית אליו.
הסנדוויצ'ית הקטנה מניחה לי פתק ביד: בעוד חצי שעה מתקיימת חתונה. אתה מוזמן.
נזכר שעידו מחכה על הקו. נותן את הטלפון לכלה העתידית והולך. רגע לפני שאני נעלם אל האופק, הספקתי לזרוק שאלה לכלה המיועדת: תגידי, הזוחל הסכים להתחתן איתך בכלל? ההורים שלו הסכימו?
והיא בנונשלנטיות: לא. וזה לא כל כך משנה. אני יודעת מה הוא רוצה.
הבינה את מהות הזוגיות כבר בגילה הצעיר.
וסיימה את השיחה.
סוגר את עצמי חזרה במשרד. הטלפון שלי לא אצלי. משכנע את עצמי לראות את חצי הכוס המלאה: לפחות לא ביקשו ממני לשלם על החתונה.
יניב עבדי, פעיל חברתי ברחובות, נשוי לעדי ואב לארבעה ילדים שמשגעים אותו (בכיף)