31 במרץ 1948, מעט אחרי השעה שתיים בצהריים. אל השובך שבקיבוץ גבעת ברנר מגיעה אחת מעשרות היונים שאומנו במשך שנים על ידי לוחמי ארגון ההגנה, הפלמ"ח ושאר הכוחות העבריים הלוחמים, להעביר מסרים חשובים משדה הקרב. התורן שנמצא בשובך באותה השעה מזהה כי לטבעת שעל אחת מרגליה מחובר פתק. בידיים רועדות הוא שולף אותו, מתפלל למסר מעודד.
שלוש מילים בלבד מופיעות בפתק, שכתוב בכתב ידו של אחד מחבורת הלוחמים שיצאו לקרב לילי בגזרת הכפר בשיט: "שלושה מחברינו נהרגו".
הידיעה מתפשטת במהירות ובתוך דקות ספורות מתכנסים רבים מחברי הקיבוץ - נשים, גברים וילדים - בכיכר המרכזית לבכות את מותם של הלוחמים, חברי הקיבוץ, חלקם ללא כל ניסיון צבאי, שהתנדבו לפעולה הלילית בשטח העוין.
סיפורו של הקרב העקוב מדם בבשיט הפך לאחד מהרגעים המכוננים בהיסטוריה של הקיבוץ שנוסד בשנת 1928 על ידי עולים ממזרח אירופה, ובימים שלפני קום המדינה היה מובלעת מוקפת אויבים.
מאמנים בני עשר
ראשיתו של שובך היונים היתה עשור לפני אותו הקרב, אז הקים אותו שמעון הנדלר, אחד מבני הקיבוץ, במרכזה של שכונת מגורים ותיקה בראש אחת הגבעות שבפאתי הקיבוץ.
הנדלר, חובב יונים ויוני דואר במיוחד, בנה במו ידיו את השובך, שהיה עשוי קורות עץ. הוא הביא לתוכו כמה עשרות יונים ובזמנו החופשי החל לאמן אותן להעביר מסרים באמצעות פתקים שהוצמדו לרגליהן.
מי שגדל בקיבוץ בין השנים 1936 ל־1946, זוכר היטב את הנדלר, את פועלו וכמובן את היונים שהתעופפו ללא הפסקה מעל הקיבוץ ובשטחים שמסביב לו.
"השובך של שמעון ישב בתוך קבוצה של בתי מגורים", נזכר אורי טל, היום בן 83 ואז בן עשר. "אהבתי מאוד להגיע לשם ואני ועוד ילדים יצרנו קשר עם שמעון והצענו את עזרתנו".
לשמחתם של טל וחבריו הצעירים, רובם בתחילת גיל העשרה, נענה הנדלר להצעתם והחל להסתייע בהם בטיפוח השובך, שבשנת 1946 עבר בהסכמה מלאה מידי הנדלר והקיבוץ לידי הכוחות שפעלו להגנת היישובים היהודיים.
"חוץ מעבודות ניקיון והאכלה של היונים אהבנו מאוד לראות איך שמעון מאמן אותן", מספר טל, "ולשמחתנו שמעון שיתף אותנו בכל מה שעשה. התמורה לעזרה שלנו היתה כששמעון איפשר לנו להתלוות אליו כאשר נסע למקומות מרוחקים יותר, משם שיחרר את היונים במטרה לאמן אותן לחזור לשובך. כך מצאנו את עצמנו מטיילים ברחבי הארץ, ועל הדרך למדנו על עבודת האימון וכיצד לקשור לרגלי היונים את הטוטפות, רצועות העור שאליהן הוצמדו הפתקים".
לחייל את היונים
באותן שנים פעלו יוני הדואר בשמי הארץ להעברת מסרים אל מקומות שונים ומהם: מבאר טוביה בדרום, דרך גוש עציון במזרח ועד רמלה ולוד מצפון.
עם הקמת צה"ל בשנת 1948, חיל הקשר שרק הוקם הפך את השובך הפעיל בגבעת ברנר לבסיס פעולה ליחידת היונאים הצבאית, שאנשיה עסקו באימון היונים.
מתקן השובך של הנדלר הועבר כמה עשרות מטרים ממיקומו המקורי והוצב בראש גבעה החולשת על הכניסה הראשית לקיבוץ, בנקודת תצפית ושילוח שמתאימה ליונים השבות ממשימות חשובות.
למרות שהגבעה כבר היתה מכוסה בעצים גבוהים, דאגו אנשי צה"ל להסוות את פעילות השובך מפני מטוסי הצבא הבריטי שהמריאו מבסיס תל נוף הסמוך. אחת העדויות בשטח למאמץ זה הם מוטות המתכת העגולים שמעל המבנה הישן, שעליהם פרסו החיילים רשתות הסוואה.
על אף שהשובך שהקים הנדלר עבר לידי הצבא, המשיכו טל וחבריו לסייע לחיילי יחידת היונאים, שהתגוררו בצריף קטן שנבנה בסמוך.
"התיידדנו מאוד עם החיילים והרגשנו חלק בלתי נפרד מהיחידה", נזכר טל בהתרגשות, "אפילו הוטלו עלינו משימות חשובות כמו רישום שמות היונים, מספרן הסידורי והמרחק שעברו בכל מעוף".
כמו בימי העבודה עם הנדלר, גם בתקופת הפעלת השובך על ידי יחידות היונאים של צה"ל, נהנו ילדי הקיבוץ מחוויות שונות, ובמסגרת אימון היונים הם יצאו לנסיעות ארוכות ברחבי הארץ, מהגליל בצפון ועד מצפה רמון בדרום. "חוץ מהטיולים, שהיו הזדמנות טובה לברוח קצת מהלימודים, באישור כמובן, זכינו לעוד הטבות", מספר טל, "למשל סיגריות שנתנו לנו החיילים. באותה התקופה זה היה דבר מאוד מרגש עבור נערים צעירים כמונו".
הודעה משדה הקרב
ההתגייסות של צעירי הקיבוץ להפעלת השובך, תחילה עם הלוחמים של ההגנה ואחר כך עם חיילי חיל הקשר הצה"לי, הפכה עם השנים לשותפות גורל אמיתית וסיפורו של קרב בשיט הוא הדוגמה הטובה ביותר לכך.
אחד מהנערים שהתנדבו לצאת אל הקרב, באותו לילה גשום של סוף חודש מרץ, היה עודד ירקוני, אז רק בן 17. יחד עם קבוצה של כעשרה גברים תושבי המקום הוא התנדב לעלות על הרכב המשוריין שעצר במרכז הקיבוץ בדרכו לסייע לכוחות של גדוד 53 של חטיבת גבעתי תש"ח שפעלה בכפרים שמדרום לקיבוץ.
שני גברים נוספים שעלו על הרכב היו חנן פלץ (29) וברטולד לוי (35) שכמו שאר חבריהם קיבלו את ההחלטה לסייע לכוחות, למרות שהיו נטולי כל הכשרה צבאית.
"ההורים שלי עלו לארץ בשנת 1935 והגיעו ישר לגבעת ברנר שהוגדר אז כקיבוץ משמעותי לבניין הארץ ועל האווירה הזאת גדלנו וכך הרגיש גם אבי", מספר עמיר (76), בנו של ברטולד.
את היום שבו עלה אביו למשוריין לוי אינו זוכר מכיוון שהיה רק בן חמש, אולם שנים מאוחר יותר, כשהתבגר, סיפרה לו אמו את הסיפור המלא. "אבא שלי לא היה לוחם גדול ואמא שלי לא רצתה שיילך, אבל הוא התעקש. היא נפרדה ממנו בחיבוק", מספר לוי, "ותמיד אמרה לנו שהרגישה שהוא לא יחזור. יחד עם אבא עלה גם עודד, שהיה אמנם נער צעיר, אבל חדור מטרה לצאת לקרב. הוא קינא באחיו הבכור שהיה לוחם בפלמ"ח והשתתף בקרבות על ירושלים".
חברי גבעת ברנר שנרתמו למשימה קיבלו תפקיד מיוחד: הם נשאו על גופם סל עמוס ביונים, שהיו אמורות להעביר למפקדה תמונת מצב מן המתרחש בשדה הקרב.
כוחות הלוחמים של גבעתי תש"ח, עשרות בודדות של חיילים מאומנים, היו אמורים לפגוע בכוחות האויב שישבו בכפרים איבנה (יבנה של היום), בשיט (עשרת) ואשדוד, ואילו חברי הקיבוץ התבקשו להתמקם ליד הכפר בשיט ובמקרה הצורך לחסום את הדרך בפני כוחות האויב. כשהגיעו שיגרו חברי הקיבוץ יונה ועליה פתק ובו המסר: "הגענו בשלום".
לרוע המזל, לילה גשום וסוער הפך את דרכי העפר לקשות למעבר, מה שעיכב את הפעילות המתוכננת. זמן קצר לפני הזריחה גילו כוחות האויב את הלוחמים ופתחו בקרב. הכוחות בשטח נלחמו בכוח אש דל ובשלב מסוים התקבלה הפקודה לסגת תחת אש. מהירי נפגעו ירקוני, פלץ ולוי.
"אבא נורה ברגל וחבר נשא אותו על הגב ואז הוא נפגע שוב ומת", מספר עמיר, "פחות או יותר באותו הזמן נהרגו גם עודד וחנן".
כאשר הושגה רגיעה בקרב הקשה, הצליחו חברי הקיבוץ ששרדו לשחרר מהסל יונה נוספת שלרגלה הצמידו את הפתק: "שלושה מחברינו נהרגו".
שעות ספורות לאחר מכן, כשהכוחות הודפים בגבורה רבה את האויב, הצליחו לוחמי גבעתי תש"ח וחברי הקיבוץ ששרדו את הקרב, לאסוף את גופות חבריהם.
זמן קצר לאחר מכן, עוד בטרם שבו הלוחמים לקיבוץ, הגיעה אל השובך יונה שלישית ועליה הפתק: "אנחנו חוזרים עם הגופות".
"באותם ימים היתה אווירה קשה מאוד בקיבוץ", נזכר לוי, ששנים לאחר מכן שיחזר בעזרת מי שפיקד על כיתת הלוחמים, גדעון שמבק, את מסלול הקרב שבו נהרג אביו. "השובך היה מרכז חיינו באותן שנים והוא הפך מאז לנדבך חשוב בתולדות הקיבוץ.
ההיסטוריה חוזרת
מי שמטפח כיום באדיקות ובמסירות רבה את מתחם השובך, שננטש, נהרס ושוחזר לפני חמש שנים (ראו מסגרת), הוא חיים וולף (72), שהפך את הטיפול במקום למפעל חייו וממשיך לאמן את יוני השובך, בו גדלים מדי שנה לא מעט גוזלים. את טכניקת האימון הוא רכש במשך השנים תוך התייעצות עם מגדלי יונים, על מנת להעשיר את הידע שלו בתחום.
"קצת קשה להסביר איך היונה יודעת לחזור לשובך שבו היא חיה", מסביר וולף את המורכבות של אימון היונים. "בשורה התחתונה הפעילות של יונת דואר היא שילוב של עניין גנטי, יונים מזן מסוים, ופעולה נרכשת".
על מנת לאמן את היונים שבשובך נוהג וולף לצאת מדי פעם לסיבובים ברחבי הארץ. "יונת דואר יודעת רק דבר אחד ‑ לחזור אל השובך שממנו הגיעה מהמקום שבו משחררים אותה, לא מעבר לכך", אומר וולף ומדגיש כי אימון היונים מתבצע בשלבים. "בתחילה מתרחקים איתה לטווח של מספר קילומטרים וכאשר רואים שהיא חוזרת לשובך מגדילים בהדרגה את הטווח".
וולף מודה כי מלאכת אימון יוני הדואר טומנת בחובה גם מקרים של אובדן יונים שאינן מצליחות למצוא את דרכן חזרה לשובך. "כבר קרה שקיבלתי טלפון מהגליל, כאשר מגדל יונים גילה, באמצעות טבעת המתכת הצמודה לרגל היונה שעליה מספר הטלפון שלי, יונה שנחתה אצלו ושייכת לי".
"חשוב לנו מאוד, לאנשי גבעת ברנר, ותיקים כצעירים, לשמר את ההיסטוריה", הוא מסכם, "ולשאת את הלפיד למען עם ישראל ובעיקר עבור הדורות הבאים".
השובך חזר לפעילות
במהלך השנים, עם פיתוחם של אמצעי תקשורת מודרניים, ננטש השובך ונהרס. מי שפעל לשקמו ולחדש את הפעילות בו הוא חיים וולף. כחובב יונים בפני עצמו וכמי שמורשת הקיבוץ חשובה לו, פעל וולף להקים את 'עמותת בני גבעת ברנר' במטרה לשמר אתרי מורשת בשטח הקיבוץ. "כשנכנסתי לעניינים בשנת 2014 המבנה היה הרוס, פרוץ, לא היה בו גג, לא דלתות ולא חלונות והבנתי שחייבים לעשות משהו", מספר וולף. "גם כל המתחם שהקיף את המבנה היה מלא בעפר וצמחיית פרא, ולמען האמת התקשיתי להאמין שנצליח להזיז עניינים".
בסיוע ראש המועצה האזורית ברנר, דורון שידלוב, הצליחו הנהלת המועצה וחברי הקיבוץ להביא למקום את אנשי תוכנית מורשת של המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל. סיור בשטח של אנשי המקצוע של המועצה ומנהלי התוכנית שיכנע אותם בחשיבות שיחזור האתר והרשות הקצתה סכום של כחצי מיליון שקלים לביצוע העבודות בשטח.
"זאת היתה חורבה רצינית לפני שקיבלנו את התקציב", אומר שידלוב, "והודות לסיוע הזה הצלחנו להרים פה פרויקט מקסים ומרגש. המחשבה שהובילה אותנו היתה שזה אתר חשוב מאוד והרעיון היה לקדם אותו מבחינה חינוכית ולהדגיש את חשיבותו ההיסטורית".
ואכן, זמן קצר לאחר חידוש המבנה החלו להתקיים במקום פעילויות חינוכיות לתלמידי בתי ספר בשטח המועצה האזורית וממקומות אחרים ברחבי הארץ, קבוצות סטודנטים ויחידות צה"ל.
מי שבחלק מהמקרים מעביר את ההדרכות, חוץ ממדריכי המועצה לשימור אתרים, הוא וולף בעצמו, שהפך את מתחם השובך ההיסטורי לביתו השני.
במהלך השנים הקרובות, במסגרת תוכנית מיוחדת בנושאי תיירות ומורשת שמקדמת המועצה האזורית, מקווים במועצה להפוך את השובך לאתר תיירות מרכזי באיזור. בינתיים, מארח וולף את כל מי שרוצה להגיע ולבקר בשובך, הממוקם על גבעה יפה ומוריקה הצופה אל עבר הרי יהודה וירושלים ומוקפת בחלקה בתעלות מיגון שנחפרו לפני עשרות שנים והגנו על הקיבוץ.
